בקיץ של המחאה 2011 הייתה לי שיחה מעניינת עם אחד מתושבי מאהל המחאה בשכונת ג'סי כהן בחולון. האיש היה חסר בית כמו כל דיירי המאהל, שקודם הראה לי את הצריף שהקים וסיפר לי על חייו הקשיים: אלכוהוליזם, פשיעה, בתי סוהר. כשהלכנו יחד לכיוון המפגש בין פעילי המחאה מרוטשילד שבאו לנסות לעזור לאנשי ג'סי כהן, הוא אמר לי: "אבל ביבי הוא הכלכלן הכי טוב, לא נכון? תגיד, אתה הרי פרופסור לכלכלה". ראיתי זאת כנימוס אלמנטרי שלא להתווכח עם האמונה הכל כך מושרשת של אותו איש קשה יום. הבנתי עד כמה חלחלה למטה האמונה שאם ביבי פוגע בעניים, הוא לפחות טוב לכלכלת ישראל. האמנם?
כדאי להבין כי בעשור האחרון נעשה ניסוי מבני גדול במשק הישראלי שרשום על שמו של נתניהו: הלחץ של התחרות על המעבידים והעובדים גדל, נוצרו אפשרויות לרווחים מהירים בענפים חדשים כמו הסלולר ושוק ההון, והיה לחץ גדול על השכר שלא יעלה. הקצבאות שהמדינה העניקה קוצצו באופן דרסטי, ומעורבות המדינה במשק ירדה באמצעות הפרטות מסוגים שונים. המסים קוצצו והחלק של הוצאות הממשלה בתוצר ירד מ-50% ב-2002 ל-42% ב-2011. האם פריון העובדים גדל? לא. הנתונים מראים שהציפייה לשיפור התבדתה.
.
את פריון העבודה מודדים על ידי התוצר לעובד - סך התוצר במשק חלקי מספר האנשים העובדים. הדיון בישראל בדרך כלל מאשים את שיעורי השתתפות הנמוכים של מגזרים מיוחדים - גברים חרדים ונשים ערביות, ברמת החיים הנמוכה. כאשר משווים את התוצר למועסק אנו בודקים כמה מייצרים אותם מי שכן עובדים. אם כך היתרון בהשוואה זו הוא שאין לנו צורך לעסוק באותן בעיות מבניות של המשק הישראלי.
הנתונים מראים כי התוצר לעובד בישראל ב-2011 הוא שני שלישים מהתוצר לעובד בארצות הברית, נתון בעל דמיון רב לתוצר במדינה שאינה מוערכת בעולם לאחרונה כלכלת יוון.
אם כך, אולי אנחנו בכיוון של סגירת הפער? לא. המצב הטוב ביותר היה בשנת 1981 ומאז היחס רק מידרדר. ישראל נמצאת באופן עקבי מתחת לארצות המערב המבוססות, בהן צרפת, בריטניה ושבדיה. בגרף התחתון ניתן לראות כי עד שנת 1973 נסגרו פערים בין ישראל לבין ארצות המערב המפותחות, אך מאז אותה שנה הפער הלך וגדל. כפי שמשתקף בגרף, אין שינוי דרמטי בשיפוע שלו המצביע על שינוי במגמה בעשור האחרון עשור של הפרטה והקטנת קצבאות. סך הצמיחה בעשור האחרון בישראל הוא 0.92% בשנה, נתון הממקם את ישראל בין הארצות המפותחות, הרבה מתחת לשיעור הממוצע של ארבעת העשורים האחרונים 1.42%. בין 2003 לבין 2008, השנה שבה החל המשבר העולמי, צמחה ישראל יותר מרוב ארצות המערב, אבל זה בא כפיצוי על השנים הרעות בשנים 1998-2003.
הנתונים מראים אם כך שהשינוי המבני לא הביא לסגירת הפער עם ארצות המערב, אחד מיעדי הממשלה הראשיים. מה כן צריך לעשות? משהו לגמרי אחר, לפעול לפי ההצעות של מומחי המחאה החברתית.
בדו"ח של ועדות המומחים של המחאה, שנקראו "אפשר גם אחרת", הועלתה משנה סדורה לשיפור המצב בחברה ובכלכלה. כותבי הדו"ח, המחוברים היטב למה שקורה בארצות העולם המפותחות, הציעו שינוי כיוון של הכלכלה והחברה הישראלית. רפורמות יסודיות בממשל הממשלתי, במערכת החינוך כולל חינוך חינם לגיל הרך מאוד שהינו קריטי להתפתחות הילד, בבריאות, ברווחה, בשוק העבודה (הפסקת תופעת עובדי הקבלן, הנגשת יישובי פריפריה לשוק העבודה ובתכנון הפיזי של מדינת ישראל. התחבורה, הדיור והתכנון צריכים להשתלב ביחד כדי לבנות מרחב ציבורי הגיוני ומודרני, להסתמך על תחבורה ציבורית ולא רק על כבישים ומכוניות פרטיות. תוכנית זו מקטינה את אי השוויון במשק ופועלת בנוסף למודרניזציה שלו מה שיקרב את התוצר למועסק לרמות של המדינות המתקדמות בעולם. התוכנית אחראית מבחינה תקציבית כל שקל נוסף שיוצא יגיע מתוספת במסים בעיקר על חברות ועל השכבות המבוססות.
המחאה החברתית זכתה לפופולריות רבה בציבור, ולכן אין פלא שמפלגת השלטון זוקפת לזכותה רפורמות שנעשו בלחץ המחאה, כמו חינוך חינם לילדים שלוש עד חמש. אולם המפלגה היחידה שעד כה אימצה את עקרונות המחאה, וגם כמה ממנהיגי המחאה, היא מפלגת העבודה. עקרונות אלה מופיעים בתוכנית הכלכלית המפורטת שהגישה לציבור. זו המפלגה היחידה שעשתה עבודה יסודית כל כך בנושא הכלכלי. התוכנית הכלכלית של העבודה אינה עוסקת בצד המדיני-ביטחוני, כי הביצוע שלה מתאפשר גם במצב הביטחוני הנוכחי. חשוב לא לשכוח כי פריצת דרך מדינית הייתה משפרת באופן דרמטי את מצבנו הכלכלי.
פרופ' אביה ספיבק עמד בראש צוות מומחים שגיבש המלצות בתחום הכלכלה והחברה עבור אנשי מחאת האוהלים, כחלופה לוועדת טרכטנברג