גם אופוזיציה חשוב לבחור, לא רק ממשלה

מערכת הבחירות לכנסת ה-19 תסתיים בעוד מספר ימים. באותו השבוע תחל באופן רשמי כהונתו השנייה של ברק אובמה, שניצח במערכת בחירות אחרת - הבחירות לנשיאות ארצות הברית. שתי מערכות הבחירות שונות זו מזו כמעט בכל מובן, אבל הבדל אחד עשוי לחמוק מהעין. בבחירות לנשיאות ארצות הברית, נבחר רק המנצח (וסגנו). המפסיד הולך הביתה, חסר כל תפקיד ציבורי רשמי או מעשי. בבחירות לכנסת ישראל העם לא בוחר את ראש הממשלה, גם אם במערכות האחרונות ניסו הפוליטיקאים לצבוע זאת בצבעים פרסונליים נוסח "ציפי או ביבי" וכדומה. לכל היותר, הוא בוחר בין השאר גם את ראש הממשלה באמצעות הצבעה למפלגתו.

נוסף על כך, נבחרים אלה שיהיו שותפים זוטרים בממשלה וכן אלה שיישבו באופוזיציה. במלים אחרות: בבחירות בישראל אנו בוחרים לא רק את המנצחים, אלא גם את המפסידים. ואלה, המפסידים, אינם רשאים לחזור הביתה. מוטל עליהם תפקיד חשוב, אולי לא פחות מאשר תפקידם של המנצחים.

כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013

יש הרבה הגדרות לדמוקרטיה. המינימלית שבהן מדברת על תהליך בו ההנהגה נבחרת באמצעות תחרות חופשית של פוליטיקאים על קולות האזרחים. בשביל שתהיה תחרות כזו, האזרחים צריכים מבחר של אפשרויות לבחור מתוכן, ובהיעדר אופוזיציה פעילה ותחרותית, קשה לראות כיצד תקום לשלטון אלטרנטיבה מהימנה, כזו שהאזרחים יוכלו לסמוך על כישוריה ולהאמין להבטחותיה.

הגדרות מרחיבות יותר (ומקובלות יותר) של דמוקרטיה מדברות על משטר בו הממשלה נתונה לפיקוחו של פרלמנט נבחר, ואשר פעולותיה עומדות לביקורת העם דרך נציגיו. נוסף על כך, דמוקרטיה היא משטר שבו גם למיעוט יש קול, וזכויותיו נשמרות ואינן נרמסות על ידי הרוב. בהיעדר אופוזיציה, לא יהיה בכנסת כמעט אף אחד שירצה לפקח על הממשלה ומי שיבקר את מעשיה. חשוב מכך, לא יהיה מי שסמכותו לדרוש הסברים מהממשלה, וביקורתו על מעשיה, יהיו מגובות בכך שגם הוא – כמו חברי הממשלה – נבחר על ידי העם. בהיעדר אופוזיציה גם לא יהיה מי שיגן על המיעוט וישמיע את קולו – בין אם זה מיעוט תרבותי, לאומי או אידאולוגי, ואפילו אלה "סתם" אזרחים שאינם מרגישים מיוצגים על ידי מפלגות הקואליציה.

לפיכך, אופוזיציה במשטר כמו זה הקיים בישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ללכת לאיבוד ב"מדבר האופוזיציוני". יש לה הרבה עבודה – במליאת הכנסת, בעבודת הוועדות, בדו-שיח עם משרדי הממשלה, בתקשורת ובשטח. יכולתה להשפיע על הנעשה במדינה תלויה בהרבה גורמים. חלקם אינם ניתנים, לפחות כרגע, לשליטה של האזרחים, כמו למשל הכלים הפרלמנטריים העומדים לרשות האופוזיציה והנהלים המאפשרים לחבריה להגיש הצעות חוק, הצבעות אי אמון וכדומה.

על גורמים אחרים, לעומת זאת, יכול הבוחר להשפיע. האחד הוא גודלה של האופוזיציה. ככל שהאופוזיציה תהיה גדולה יותר – והממשלה קטנה יותר – כך האופוזיציה תוכל ליזום יותר חוקים, להשמיע את קולה במליאה ובוועדות, ובמקרה הצורך לבלום פעולות מסוכנות של הממשלה. לכן, גם אם לצד המועדף עליכם אין סיכוי לנצח בבחירות, אל תגידו "אין סיכוי, בשביל מה שאצביע". לכו וחזקו את הנציגים שישמרו עליכם בכנסת הבאה.

גורם שני הוא לכידותה של האופוזיציה. אופוזיציה המפולגת לאינספור מפלגות קטנות אינה יכולה לאיים על הממשלה. במצב כזה, לא רק שאף מפלגה באופוזיציה לא תיראה כאחת שיכולה להחליף את מפלגת השלטון, אלא שכל מפלגת אופוזיציה תתמודד לא רק מול הממשלה אלא גם מול חברותיה לאופוזיציה. לכן, גם אם הניצחון מובטח לצד פוליטי מסוים, עדיין יש יתרון באיחוד השורות בצד השני, כדי להבטיח קיום אופוזיציה מלוכדת היכולה לפעול כגוש אחד ולהציג בקול ברור עמדה נגדית לזו של הממשלה.

לבסוף, כל הגורמים הללו אינם חשובים אם האופוזיציה אינה שמה לה למטרה לפעול ברצינות ולייצג את הצד המפסיד. זו הבעיה העיקרית של האופוזיציה הישראלית בשנים האחרונות. בתחילה מנהיגי הצד המפסיד עשו לעצמם מנהג לפרוש (זמנית) מהפוליטיקה – ראשית נתניהו ולאחריו ברק – כאילו היו מתמודדים לנשיאות ארצות הברית ולא ראשי אופוזיציה שנבחרו על ידי העם. לאחר מכן בחרה מספר פעמים הטוענת הראשית לכתר האלטרנטיבה, מפלגת העבודה, להצטרף כשותפה זוטרה לממשלות הליכוד וקדימה, במקום לשרת את העם ובוחריה מספסלי האופוזיציה. ובכנסת היצאת היוותה קדימה – המפלגה הגדולה בכנסת – דוגמה לאין-אופוזיציה, כאשר צמרתה מעטרת את תחתית טבלאות העשייה הפרלמנטרית כאילו לא נאה לה לשרת באופוזיציה, לאחר שהתרגלה לכיסאות המרופדים במשרדי הממשלה. לכן, על הבוחר מוטלת משימה חשובה, גם אם הוא אינו בוחר במנצחים.

בחירת האופוזיציה חשובה לא פחות מבחירת הממשלה. אמרו לא לאדישות, לא לפיצול, לא למפלגות "טרנד" או אווירה וכן למפלגות ומנהיגים שהוכיחו כי הם ממשיכים לשרת את ציבור בוחריהם גם אם הפסידו. זה נכון אם מי שבחרתם יזכה ליטול חלק בממשלה, זה נכון כפליים אם לא.

הכותב, אור טוטנאור, הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

דעות נוספות בוואלה! בחירות:
הכישלון הגדול של השמאל הישראלי
לא לצנזר את הגזענות בתשדירים
מזרחים ודוברי רוסית מאוחדים: די לסכסך בינינו