ליברלים נגדנו: בורות או זדון?

עלי להודות כי גוברת בקרבי תחושת הזעם בזמן שאני צופה במספר הגובר וההולך של ביקורות בלתי מבוססות, המופנות כלפי ישראל על ידי יהודים ליברליים בתפוצות - אותם יהודים שהיו בעבר תומכים נלהבים של ישראל כשזה היה אופנתי. כאשר חבריהם הליברליים הלא-יהודים ניתקו עצמם מן המדינה היהודית, הרדיפה אחר תפיסתם כפוליטיקלי-קורקטיים הובילה אותם להרחיק עצמם מן הציונות.

הם החלו להאשים את ישראל בכך שנמנעה מהשגת שלום ואימצו את הנרטיב הערבי, שלפיו ההתנחלויות הן המכשול החמור ביותר בפני השלום. הם התעלמו מן העובדה שהרשות הפלשתינית, לא פחות מחמאס, סירבה לקבל על עצמה פשרות הדדיות, וכן כי העימות אינו עוסק בשטחים אלא בריבונות היהודית באזור. הם ייחסו חשיבות מועטה למתקפות הטילים המתמשכות והתעלמו מההסתה האנטישמית בכל שכבות החברה הפלשתינית.

ישראל מבודדת היום יותר מאשר בכל זמן מאז הקמתה, ומוקפת במשטרים הנחושים להשמידנו. ולמרות זאת, יהודים ליברליים רבים ממשיכים להרחיק עצמם מאיתנו.

מגמה זו הומחשה בגינוי שפירסם "האיחוד ליהדות רפורמית" לאישור הבנייה לדיור בפרבריה היהודיים של מזרח ירושלים ובשטח E1, הצהרה שעירערה על המדיניות הישראלית המרכזית, הזוכה לתמיכה של רוב הישראלים. האם לא היו ערים לכך שאזור זה יועד להישאר בתחומי ישראל ושממשל בוש אף הכיר בכך במכתב לרה"מ שרון? הם אינם יודעים שהפלשתינים מבקשים לכפות כנקודת פתיחה למו"מ את קווי שביתת הנשק הבלתי ניתנים להגנה מ-1949, דבר שיחרוץ את דינם של הר הבית ושל העיר העתיקה כשטחים כבושים?

ובהמשך, ההתפרצות יוצאת הדופן של הרבנים הפרוגרסיביים של אחד מבתי הכנסת הבולטים בניו יורק, שהכריזו כי "ההצבעה באו"ם היתה רגע גדול עבורנו בתור אזרחי העולם... זו הזדמנות לחגוג את התהליך המאפשר לאומה לקום ולבקש הכרה". וזאת בהמשך ישיר לנאומו באו"ם של אבו מאזן, שהאשים אותנו בהרג פלשתינים חפים מפשע במהלך הלחימה בעזה. אבו מאזן קרא לאיחוד עם חמאס, שמנהיגו הכריז זמן קצר קודם לכן כי "פלשתין היא שלנו מן הנהר ועד הים ומן הצפון ועד הדרום... אין לגיטימיות לישראל".

ההתפוררות המתקיימת בקרב היהודים הליברליים הומחשה ביתר שאת כאשר אפילו דוד בריקסטון, סגן יושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וציוני מסור, העניק לאחרונה תעודת הכשר לפיטר ביינרט, ממבקריה העוינים ביותר של ישראל. בריקסטון הדגיש כי אף על פי שהוא חולק על קריאתו של ביינרט להחרמת מוצרים מההתנחלויות, הוא חש קירבה אליו, משום שהוא יהודי המספק שירות חשוב לציונות על ידי מתן ביקורת על כישלוננו לסיום ה"כיבוש".

מעטים יחלקו על כך שאנו מקיימים מחויבות לביקורת עצמית. אלא שביינרט ויהודים ליברליים נוספים דוגמת תום פרידמן מ"הניו יורק טיימס", מייצרים הערכות מעוותות המבצעות דמוניזציה שלנו כמכשול העיקרי לשלום. הם מקדמים פוליטיקאים אנטי-ישראליים דוגמת צ'אק הייגל, ומאשימים את היהודים המבקרים אנשים שכמותו בקידום מקרתיזם. גרוע מכך, הם קוראים לממשלת ארה"ב להפעיל לחץ כדי להכפיף את ישראל.

קיימת גם נטייה מצד ליברליים לעיוות זכרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. הכרתי את רבין והערצתי אותו כפטריוט. "ההימור על השלום" שלקח התברר כהרה אסון. אך בשום שלב רבין לא התקרב לקידום הדעות המיוחסות לו על ידי הליברליים. הוא החל את הפרויקט ב-E1 ולא היה אפילו מעלה על דעתו את דחיית בנייתו. נתניהו קיבל על עצמו ויתורים רבים יותר מאשר רבין, ומגלה גמישות רבה יותר כלפי הפלשתינים.

קיים רצון עז להאמין כי חלק ניכר מהגינויים של ישראל, המושמעים על ידי היהודים הליברליים, מקורם בבורות. במקרה כזה, אפשר לכוון את האשמה דווקא כלפי ישראל, אשר אינה מתארת באופן ראוי את המציאות של מצבנו.