הנה נתון שנתניהו ודאי מתענג עליו: הוא ראש הממשלה שכיהן הכי הרבה זמן בתפקיד אחרי בן גוריון. שש שנים ומעל ל-300 ימים, והיד נטויה. שתי כהונותיו עד כה ייזכרו כבזבוז זמן משווע של קיפאון ופחד. ללא הישג היסטורי חיובי, רק פרשיות מביכות מפתיחת מנהרת הכותל, דרך הניסיון הכושל לחסל את חאלד משעל, תיק בר און-חברון ועד אירועי המרמרה. בקדנציה השנייה ההמונים יצאו לרחובות עקב יוקר המחיה במפגן מחאה שלא היה כדוגמתו בארץ, מצבה של ישראל בזירה הבינלאומית ירד לשפל, וחמאס התחזק והפך מארגון טרור לישות לגיטימית. המחיר ליציבות הכלכלית בתקופתו כשר אוצר וראש ממשלה היה הפרטה משולחת רסן שפגעה קשות במעמד הביניים והעניים והיטיבה עם בעלי ההון. גירעון 2012 וגזירות 2013 מבטיחים שלא יהיה קל יותר. שפתו מפלגת ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי"), הופעותיו בתקשורת משדרות לחץ או זחיחות, ועיקר התמחותו במסמוס - הסכם וואי, המחאה החברתית, כושר ההרתעה הישראלי ואחרים.
כל הדעות, הפרשנויות והניתוחים - וואלה! בחירות 2013
היו לנתניהו ארבע שנים וקואליציה יציבה כדי לממש את כל מה שהוא הבטיח אז כמו הורדה של 20% בנטל המס, לא חשוב איזה מס כיוון שממילא זה לא קרה ומבטיח עכשיו, בתקופה שלפני הבחירות. למעשה, לאורך כל הקדנציה נתניהו חילק שפע של "מתנות" למתנגדיו, אולם הם לא ידעו לקחת. אם יש משהו שבחירות 2013 מבליטות זה את רפיסותו של השמאל הישראלי.
התעוררות חברתית שלא מתורגמת למנדטים
בכל תקופת הבחירות לא הצליחה מפלגת העבודה ליצור סדר יום שיחדד את ההבדלים בינה לבין גוש הימין, ולפגוע בנקודת החולשה של מפלגות הממשלה היוצאת. הקריצה לפלח הבוחרים הימני הייתה מגושמת ומזיקה. "התנועה" של ציפי לבני נראית כקו מאסף של פוליטיקאים מתוסכלים שיצרו מפלגת אד-הוק לבחירות. מרצ חברתית לעילא, אבל האג'נדה המדינית שלה מזמן ניתקה אותה מהמיינסטרים הישראלי.
מפלגות השמאל הצליחו להפוך את הבחירות הללו לבחירות ללא נושא מוגדר המחדד הבדלים, וכשאין נושא מוגדר - אין צד בו הבוחר חייב להתייצב. השוויון בנטל? יוקר המחיה? על מה בדיוק ללכת להצביע? כשכולם מדברים על החתונה הגזענית של ש"ס או החיילת המתפשטת של מפלגת כלכלה, די ברור שישראל לא מחכה ליחימוביץ'.
השנתיים האחרונות טמנו בחובן התעוררות מצד מעמד הביניים בחברה הישראלית, והיו מעין הרמה להנחתה עבור המפלגות הסוציאליסטיות, אולם נוכח הסקרים שחוזים לשמאל הציוני קרי העבודה ומרצ תוצאה שבין 20 ל-25 מנדטים יחדיו, ברור שהוא לא הצליח לרתום אליו את הציבור ולהפוך תחושות קיפוח וחוסר ביטחון כלכלי למנדטים. אולי היו צריכים להתחיל באותה שאלה בסיסית לבוחרים, שבה חתם רונלד רייגן את העימות עם הנשיא ג'ימי קרטר - "האם מצבך היום טוב יותר משהיה לפני ארבע שנים?".
בפברואר 2009, ימים לפני הבחירות, הבטיח נתניהו שימוטט את שלטון חמאס בעזה מבלי לעצור את צה"ל, אך גם 1,500 רקטות על יישובי הדרום וניצוחו על מבצע שלא מימש אף אחת ממטרותיו לא פגעו בכוחו האלקטורלי. לא משנה עד כמה מירי רגב מביכה, עד כמה חמור האישום שיוגש נגד ליברמן או כמה חברי כנסת במפלגתו של נתניהו יפעלו להחלשת בתי המשפט, גוש השמאל לא מתרומם.
לפי סקר מכון דחף השבוע, כ-21 מנדטים עדיין מתנדנדים, ו-18% טרם החליטו למי להצביע. אחרי ארבע השנים האחרונות מדובר בתעודת עניות לשמאל הישראלי. גם הודעתה של יחימוביץ' כי לא תשב בממשלת נתניהו דבר טריוויאלי למי שמחשיב עצמו אלטרנטיבה הגיעה מאוחר מדי, ונדמית כאקט של ייאוש לאחר שהעבודה התכווצה בסקרים. הסקרים בשבועות האחרונים הם למעשה הצבעת אי-אמון בשמאל מצד הציבור בישראל. הצבעה ללא פתקים. הקמפיינים הכושלים, חוסר היכולת לשלוט בסדר היום, המאבקים שנתפשו כחלולים וילדותיים - כל אלה הם כישלונו של השמאל. נוכח האירועים שקדמו לבחירות 2013, מדובר בהחמצה היסטורית.
ב-30 השנים האחרונות עלתה מפלגת העבודה לשלטון רק כאשר העמידה בראשה מנהיג כריזמטי בעל סמכות מדינית-ביטחונית, אשר נתפש בעיני הציבור ככזה שיוכל להתמודד עם המציאות הקטסטרופלית שיצר הליכוד. פרס קיבל ב-1984 ישראל שמדממת בלבנון וסובלת מאינפלציה של מאות אחוזים; רבין נתפש ב-1992 כביטחוניסט מנוסה ופוליטיקאי ישר, שישקם את תחושת הביטחון האישי ויחלץ את ישראל מהקיפאון המדיני תוך שמירה על האינטרסים שלה; אהוד ברק נחשב ב-1999 לתקווה הגדולה שתוציא את ישראל מחשכת ימי נתניהו אל ימים של פתיחות ושגשוג.
אף שהמציאות כיום רעה יותר עבור מרבית הבוחרים מאשר זו שלפני ארבע שנים, לגוש השמאל חסר אותו מועמד כריזמטי בעל סמכות מדינית-ביטחונית אשר יחולל שינוי במפת האלקטורים וייצור מציאות חדשה. רק כשהשמאל יצמיח מקרבו מנהיג כזה, שילכד סביבו את המתלבטים ויענה על דרישות השינויים הדמוגרפיים בישראל, הוא יוכל לערער על הגמוניית הימין ולחזור לשלטון. כשבוע לפני בחירות 2013, די ברור שלפחות בממד משך הכהונה בראשות הממשלה - הפער בין נתניהו לבן-גוריון ימשיך להצטמצם.