זה שנים ש"אולפן שישי" בערוץ 2 מאכלס שמורת טבע של זן נכחד במפה הפוליטית שנוכחותו מוחלטת בתקשורת האלקטרונית (וגם ב"ידיעות אחרונות" וב"הארץ"). בשישי בערב הזדמנו לאולפן שני נציגים מרתקים לשבט הזה: האחד, רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שחצה את הקווים והמיר את דתו ואמונתו לטובת כבוד מפוקפק בפורום סבן, והשני, מוותיקי השבט, אמנון אברמוביץ'.
שניהם לא אוהבים התנחלויות, גם לא את נתניהו. לשניהם נטייה מגונה להפקיר חבלי מולדת לטובת הסכמים מפוקפקים. הם חושבים שבסיפור בועז הרפז האיש הרע הוא דווקא שר הביטחון אהוד ברק, ולא אנשי הצבא שעשו מעשים פסולים תחת דרג מדיני נבחר. בהיותם קשורים בעבותות ל"ידיעות אחרונות", הם גם לא ממש אוהבים את "ישראל היום". שברו להם את הכלים, אתם יודעים. עד שהגחנו לעולם, יכול היה השבט הנכחד להחזיק את כולנו באזורים הרגישים באמצעות האימפריה של נוני מוזס - משם הם סימנו את האויבים האמיתיים: המתנחלים, הדתיים, החרדים, הליכוד ודמונים נוספים שהפריעו לטמטם את מוחות הציבור בהזיות ההבל המדיניות שלא נס ליחן גם בימים אלה בלשכת נשיא המדינה, בכותרות "ידיעות" ובחדשות ערוץ 2.
מה חידש הראיון עם אולמרט? ראשית, לשמוע את אולמרט מדבר על "כסף זר" ו"שחיתות" בארשת פנים חסודה זה משעשע, בעיקר מאדם שהורשע בהפרת אמונים בארבע פרשיות. חוץ מזה, לא הרבה; לבד מהטפה להצביע לשאול מופז (אנחנו כבר רצים), התמיכה בפרסום דבריו של דיסקין (ציפיתם שאולמרט יאמר משהו נגד "ידיעות"?) והחזרה בתמצית על דבריהם של פרס ולבני ושאר אושיות שמאל שעיקרם הפחדה, הפחדה, הפחדה. זה מה שנשאר לאיש שפעם עמד בראש המדינה: תחזית אינתיפאדה חדשה אם לא יחודש המו"מ (שמשמעותה לגיטימציה עקיפה לטרור), בידוד עולמי של ישראל וייחול לסנקציות אמריקניות נגד ישראל בשל "מדיניות הסרבנות המתגרה והפרובוקטיבית של ממשלת ישראל בראשות נתניהו נגד כל העולם".
אפשר להשתגע מחבורת המופקרים הזאת שכבר 20 שנה מוליכה אותנו באף עם סיסמאות נבובות על שלום והתפייסות והסדר מדיני ושאר תופינים שמעניקים להם כבוד בינלאומי אבל עד כה הניבו חמש מלחמות, אלפי הרוגים, פיגועי התאבדות למכביר, עשרות אלפי קסאמים עלינו ומוצב איראני בעזה. וכל זה כשאנחנו מבקשים שלום ומקבלים מלחמה, והעולם - כמה מפתיע - מצדד בפלשתינים. יש לו ברירה? גם פרס ואולמרט מצדדים בהם וטוענים שאנחנו אשמים. התקשורת העולמית יכולה גם לצטט את שנינותו של אברמוביץ' על כך שנתניהו "עובד על כל העולם המערבי". הנה תמצית עמדת השמאל הישראלי ביחס לסכסוך עם שכנינו: אנחנו הבעיה. ממש כמו פרעה, רק בהפוך: אבו מאזן הצדיק, ואני ועמי הרשעים.
אולמרט הציע לאבו מאזן יותר מכל מנהיג אחר
אבל אולמרט היה שם והציע לאבו מאזן יותר מכל מנהיג ישראלי אחר. הרבה יותר מדי: חלוקת ירושלים, מסירת המקומות הקדושים לפיקוח בינלאומי, נסיגה כמעט מלאה, הכרה בסבל הפליטים הפלשתינים והסכמה חלקית לדרישת השיבה ועוד. ל"אולפן שישי" אמר אולמרט ש"יצא מזה הרבה מאוד, וייתכן שאם היה עוד קצת אז היה יוצא גם שלום".
הנה האמת שנחשפה במסמכי ויקיליקס ופורסמה אצלנו בעיתון בעקבות מחקר של בועז קנטור: ראש צוות המו"מ מטעם הפלשתינים, סאיב עריקאת, הינחה את צוותו לענות להצעת אולמרט באחת משלוש הדרכים: הצעה נגדית; תשובה מעורפלת (מתחמקת); תשובה שלילית.
עוד הינחה אותם לחשוב על תגובה נוספת בתנאים הבאים: לא יהיה אפשר להאשים את הצד הפלשתיני בסרבנות; המו"מ לא ייפסק ולא תוצע הצעה שלא יהיה אפשר לסגת ממנה. אולי שמישהו יודיע לאולמרט מה היתה תשובת הפלשתינים. על הדרך אפשר גם להודיע לשמעון - מכיר את אבו מאזן כבר 30 שנה - פרס, שהפרטנר צוחק על כולנו.
עוד רמז אולמרט להשקעה מיותרת של מיליארדים מצד הממשלה היוצאת בנושא הגרעין האיראני: "הזיות הרפתקניות שלא התממשו". את זה אומר מי שיצא למלחמה "במהירות וללא בחינה עמוקה של זירת המערכה... ללא תוכנית מעובדת היטב וללא מתווה אסטרטגי ברור... ללא שווידא את רמת המוכנות הצבאית... אלה מצטרפים יחד לכשל חמור הנוגע להפעלת שיקול דעת, אחריות וזהירות" (מתוך דו"ח וינוגרד על מלחמת לבנון השנייה).
אולמרט סיים בקריאה להעמיד על סדר היום של הבחירות את העניין המדיני, וחתם: "אני מקווה מאוד שהציבור הישראלי יגלה את הרצינות ואת האחריות הדרושה וינהג בהתאם". בדיוק. נקווה שהבחירות הללו ישאירו את חבורת אוסלו, תומכיה והוזיה, במקום הנכון: מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה.