בטי רוקאווי מבקשת סליחה

באופן סמלי, ואם תרצו רוחני, שני חפצים מתעופפים סימנו את תחילת הסוף של קריירת הניהול הקשוח של בטי רוקאווי, ששלטה ביד רמה בענף הדוגמנות במהלך שנות ה?90. הראשון היה כלי סוכר שהיא העיפה על עובדיה ההמומים במשרד הדוגמנות המשגשג שלה, "אימאג'".

"זה היה כשהאינטרנט התחיל לפרוח, והרגשתי שהעובדים שלי עסוקים יותר מדי במשחקים במחשב. אז באחד הימים, כשממש התעצבנתי עליהם, לקחתי כלי סוכר מהמטבח ופשוט זרקתי אותו לעברם", היא אומרת בחיוך נבוך. "כמה חודשים אחר כך הזמנתי יועצת ארגונית למשרד כדי לייעל תהליכים, וזה היה הסיפור הראשון שהם סיפרו לה. זאת היתה נקודת השפל בעבודה שלי, ללא ספק".

"הייתי כל כך טוטאלית ואמוציונלית, שהתגובות שלי לא היו תמיד רציונליות. זה בא לידי ביטוי גם בדברים שאמרתי לאנשים שהגיעו אלי לפגישות, ובעובדה שתבעתי כל כך הרבה דוגמניות ודוגמנים שעזבו את המשרד שלי. תבעתי את יעל בר זוהר, ליאור מילר, אלון ריינהורן, מי לא. הרגשתי שנוטשים אותי. ותבין, כל תביעה כזאת נמשכה שבע שנים לפחות. גם אם בסוף ניצחתי, ותמיד ניצחתי, זה היה לבלות שבע שנים באנרגיות כל כך רעות. תמיד פעלתי מהלב, ולא מהשכל".

בפעם השנייה שחפץ כלשהו התעופף באוויר הוא נחת על רוקאווי עצמה, והוא סימן עבורה את תחילת הסוף של עידן הרוע.
"הלכתי לחתונה במלון הילטון בתל אביב, ובכניסה לאולם, אחת האורחות שמישהי מהמשפחה שלה השתתפה בתוכנית 'הדוגמניות', זיהתה אותי, לקחה קנקן עם מים וקרח ושפכה עלי, כנקמה על דברים שאמרתי בתוכנית. אמרתי לה שאני מתנצלת אם פגעתי ושזה בסך הכל התפקיד שלי. באותו רגע הבנתי שאני לא רוצה יותר חלק בזה".

בריאליטי?
"גם, אבל לא רק. הבנתי שאני לא רוצה יותר להיות במקום הזה שאני נמצאת בו. אחרי יותר מ?20 שנים של ניהול קריירות לדוגמניות, ואחרי שהייתי עסוקה בכל שבוע בלהמציא דוגמנית חדשה, הבנתי שאני בעצם הייתי האחרונה בתור. העבודה שלי היתה במקום הראשון. המשפחה שלי היתה לצערי רק במקום השני, ואני בטח ובטח הייתי במקום האחרון. פיספסתי את הילדות של הבן שלי, שהיום הוא בן 36, ושל הבת שלי, שהיא בת 33. כמעט לא הלכתי אף פעם לאסיפות ההורים שלהם, וגם את הנישואים שלי פיספסתי.

"אני זוכרת שפעם אחת, בפורים, הבת שלי רצתה שאאפר את הבנות בכיתה שלה, בגלל שבתחילת דרכי הייתי מאפרת. הבטחתי לה שאעשה את זה, אבל בסופו של דבר לא יכולתי להגיע כי הייתי צריכה לרוץ למשרד. אז הזמנתי מאפרת מקצועית, וזה לא היה זה. הילדה רצתה אותי. היא רצתה להשוויץ באמא שלה.

"כשהיא היתה בת 12 לקחתי אותה איתי לפאריס. היו לי פגישות עבודה, אז שלחתי אותה להסתובב לבד בחנויות בשאנז אליזה. כשנתקעתי בפגישה ולא באתי לקחת אותה, ולא יכולתי גם להודיע לה כי לא היו אז טלפונים ניידים, היא עלתה לבד על מונית וחזרה למלון. ילדה בת 12..."

"הייתי אמהית מאוד, אבל כלפי נינה ברוש (ויק), אנה באומן וכל מי שפרסתי עליו חסות. את יעל בר זוהר גיליתי כשהיתה בת 15. את שירז טל - כשהיתה בת 13 וחצי. מלי לוי הגיעה אלי בגיל 12, ומלאני פרס - בגיל 16. הייתי מסורה אליהן. חלק אפילו גרו אצלי בבית, בתקופות שלא היה להן כסף או כשהיו צריכות לצמצם מרחקים כדי להגיע לעבודה במרכז. הייתי מכינה להן ארוחות בוקר וערב. הייתי אמא שלהן".

אז בוקר אחד התעוררת והחלטת שזהו, די?
"זו לא היתה הארה של יום אחד אלא תהליך שנמשך חודשים, אולי שנים. בשלב מסוים מצאתי את עצמי עושה הבדלה במוצאי שבת ומתחילה לבכות מהרעיון שלמחרת אני צריכה לחזור לעבודה. מה עשיתי? עבדתי על עצמי: החלטתי שאני חיה כמו הצרפתים ומתחילה לעבוד בימי שני. ואז המשבר הנפשי שלי היה מגיע בימי ראשון בערב. הבנתי שאם אני לא אחליף פאזה, אני פשוט אביא על עצמי את המחלה הארורה.

"רציתי לעזוב הכל, ומצד שני, הייתי בשיא העשייה. המחזור שלי בעסק הגיע לחצי מיליון שקלים בחודש. זה סכום כמעט דמיוני במציאות של היום בעולם הדוגמנות. קשה מאוד להפסיק לייצר את הכסף הזה. אבל זה לא היה רק הכסף. זה היה כל המעמד. עולם הדוגמנות הוא עולם מלא באגו. יש תחרות מול משרדים אחרים, כולם מחזרים אחריך, כל היחצנים רוצים אותך באירועים ובמסיבות הכי נחשקות. הייתי מבלה את חודשי הקיץ על יאכטות פאר באיטליה, עם האנשים הכי יפים בעולם. אלה חיים שקשה מאוד להיפרד מהם. בשלב מסוים התחלתי לקחת ציפרלקס והפכתי להיות תלויה בזה. זה גרוע יותר מסמים. אם אתה לא יודע להפסיק, אתה הופך לתלותי. הפסקתי עם זה.

"בתוך כל המחשבות שהיו לי, מצאתי את עצמי נפרדת בכאב לב משלום (זיידלר; י"א), שהיה בן זוגי. זה קרה אחרי עשרה טיפולי הפריה ואחרי שלא הצלחתי להרות לו. כל הדברים האלה יחד הובילו אותי להחלטה שאני חייבת לעשות שינוי בחיים שלי. כל כך התרחקתי מעצמי בשיא הקריירה, שכבר לא ידעתי מי אני. הייתי נמרה בעסקים וגיישה בבית. ביטלתי את עצמי".

היית בודדה?
"מאוד. כשפרשת דודו טופז פרצה אמרו שהיו לו מיליון חברים, אבל שהוא היה בודד מאוד. אני לגמרי מבינה את זה. הייתי שם, בזיוף הגדול. זה היה לופ אינסופי של מציאות שמנותקת מהמציאות. גדלתי בבית שבו הדודה שלי כל הזמן אמרה לי: 'את המשרתת'. זה נצרב לי בנשמה, וזה גם נתן לי את חומר הבערה להוכיח שאני לא המשרתת. כל כך היה חשוב לי להוכיח לה, שפשוט רצתי קדימה בלי רגע של עצירה ומחשבה. היא נפטרה לפני חמש שנים, וסלחתי לה כחלק מהפיוס שלי. אבל הכי חשוב זה שסלחתי לעצמי. אולי בפעם הראשונה בחיי, אני מחבקת גם את המגרעות שלי".

רק אל תקראו לרוקאווי, אוטוטו 58, רוחניקית. היא אמנם צברה קילומטרז' לא מבוטל בשיעורי קבלה וסדנאות ("ניסים אמון הוא המאסטר בעיניי"), קוראת בשקיקה כל ספר חדש על מודעות עצמית ("אני מתמקדת בלשפר את עצמי"), ובזמן שאתם מפנטזים על סופשבוע של שופינג בלונדון או בפאריס, היא מעדיפה לעשות וי על עוד קורס באשראם הודי. אבל היא מחוברת מאוד למציאות. זה גם לא שהיא אמרה "שלום ולא להתראות" לתעשייה שהאכילה אותה ואת משפחתה כל כך הרבה שנים. בלהט הידוע שלה היא קמה מהספה ולוקחת אותי לסיור במשרד החדש שלה, שממוקם בביתה הרחב בארסוף ("יש לנו פה דונם וחצי, וביום מן הימים אני מקווה שהילדים שלי יבנו פה את הבתים שלהם"), מציגה את הפנים החדשות שהיא מהמרת עליהן ("שני זיגרון, אלינור אידלמן ויותם שוורץ, שיש להם מראה ישראלי") ושולפת מארז כרטיסי ביקור מהודר עם כרטיס שעליו הסלוגן "בטי רוקאווי - להתגלות בזמן. להתחבר נכון".

אז לא באמת עזבת את התחום.
"אני פועלת בו, אבל מזווית אחרת ובעוצמות אחרות. אני כבר לא מנהלת משרד ולא מעסיקה עובדים, ובאופן כללי, החיים שלי לא תלויים בזה. אני מתמקדת בלקשר בין מי שחולם להיות בתעשייה לבין האנשים הנכונים והטובים. יש הרבה מאוד ניצול בתעשייה, ואני בעצם מזהירה אנשים מהסכנות. אני מקבלת לאתר שלי עשרות פניות ביום של נערות שרוצות לדעת אם יש להן פוטנציאל להיות דוגמניות או שחקניות. אני מזמינה אותן לפגישה שעולה 700 שקלים, ובמשך שעה נותנת להן הערות על מה לשפר במראה שלהן, נותנת להן טיפים לחיים ומחברת אותן לסוכנים ולצלמים הנכונים להן".

700 שקלים לשעה הם חתיכת סכום.
"הזמן שלי יקר, ואני מעדיפה לקרוא בו ספר או לעשות יוגה. אני גם עושה הנחות למי שיש לו קושי. חוץ מזה, אני מבינה עניין ומונעת הרבה עוגמות נפש לאנשים שאין להם סיכוי בתעשייה, או מצבים שבהם אנשים מגיעים לסוכנות של שרלטנים, שחולבים מהם אלפי שקלים על בוק לא מקצועי או תשלום חודשי על העלאת התמונות שלהם לאתר אינטרנט.
"יש בתל אביב 80 סוכנויות דוגמנות. רובן לא מקצועיות. אני מזהירה את האנשים ממי שצריך. למה שלא אגבה תשלום עבור העצות שלי, אחרי כל השנים? אני מונעת מהם לעבור מה שאני עברתי בימים שחלמתי להיות דוגמנית ושילמתי 1,000 דולר לצלם חובבן. זה היה בשנת 1976, ואז היה מדובר בהון תועפות. למה לרופא מומחה משלמים 1,000 שקלים לרבע שעה?"

את בעצם הרב פירר של עולם היופי.
"בדיוק", היא מצחקקת. "אני מתאימה ומחברת. אני מאגר בלתי נדלה של מידע בכל מה שקשור לתחום. אבל זה לא רק עצות שקשורות לקריירה, אלא בכלל לחיים. זאת ממש העצמת נשים. אני אומרת להן לא להתמכר לשופינג ולאופנה ולדאוג שתמיד תהיה להן פרנסה ועבודה מרכזית, שלא יהיו תלויות רק בגבר שלהן. ראיתי מספיק גברים שנפלו מנכסיהם או החליטו להחליף לאישה עם קידומת צעירה יותר, ואז הנשים שלהם, שחיו על חשבונם, קיבלו מכה רצינית.

"אני גם מגשרת ומפשרת בין דוגמנים לסוכנים שלהם. מקשיבה לשני הצדדים ופוסקת. מניסיון, בתי משפט זה דבר מיותר כל כך, ואפשר למצוא פשרות. פעם לא הבנתי את זה".

ואת חושבת שהצלחת להשאיר את הפה הגדול מאחורייך?
"אני משתדלת מאוד. בכל בוקר, אחרי שאני קמה ואומרת תפילות וברכות, יש לי תפילה פרטית - שלא אפול בלשוני. אין דבר נורא יותר מלשון הרע, ובעבר נפלתי בזה. זאת אחת הסיבות שהחלטתי שאני לא חוזרת לעונה השלישית של 'הדוגמניות'. רצו שאהיה סיימון קאוול הישראלית, והרגשתי שזה הספיק לי. אני עדיין אומרת את האמת שלי, וכשאני חושבת שלמישהו אין סיכוי אני אגיד לו את זה, אבל ברגישות ובטון הנכון. היום אני מחוברת לנשמה שלי".

רוקאווי מעולם לא חלמה להיות מעצמת דוגמניות. האמת היא שהיעד המקורי של הילדה ההודית שהגיעה לישראל בגיל 3 והתמקמה עם משפחתה בשכונת הנהגים בפתח תקווה היה להיות דוגמנית ("בנעוריי הייתי יפה, סקסית ואקזוטית"). אבל החיים, וגם מפגשים עם אנשים לא נכונים, הובילו אותה להיות מאפרת. היא למדה איפור בלונדון, חזרה לארץ והחלה לאפר בהצגות של חנוך לוין ("היינו שכנים בהרצליה והוא הציע לי עבודה"). בהמשך הפיקה את הפקות האופנה של המגזין "עולם האישה". בהיעדר תקציב לדוגמניות בעלות שם היא מצאה את עצמה יוצאת לרחובות תל אביב ומחפשת בנות יפות שיהיו מוכנות להצטלם לעיתון.

ב?1985 זיהו הממונים עליה את טביעת העין החדה שלה והציעו לה לנהל את סוכנות הדוגמנות "אימאג'", שהיתה שייכת ל"עולם האישה". ב?1992 רכשה רוקאווי את הסוכנות והפכה לעצמאית.

נישואיה עם הפרופסור להיסטוריה רוברט רוקאווי עלו על שרטון לאחר 18 שנות נישואים ("הכרנו כשהגעתי לספרייה של אוניברסיטת תל אביב, נראה לי שכבן יחיד הוא יותר נדלק על המשפחה שלי, שכוללת עוד ארבע אחיות ואח"). אחר כך התחיל הרומן עם שלום זיידלר, הבעלים של חברת ויסוצקי.
"הכרתי את שלום דרך העבודה, והפכנו לזוג מאוד מדובר בגלל העשייה של כל אחד מאיתנו. כל אחד שהכיר אותנו יגיד לך שהיינו זוג מדהים. באמת אהבנו אחד את השני. הייתי כבר בת 40 פלוס ובכל זאת רצינו לעשות ילד. התחלתי טיפולי הפריה, שזה תהליך כואב שמעוות את כל הגוף ומשפיע מאוד על מצב הרוח. זה סיוט שכולל גלי חום, השמנה, דכדוך, חוסר שינה, נשירת שיער, ועור שמאבד צבע. תקופה איומה, שעברתי בשם האהבה. זה לא הצליח, ואחרי הטיפול העשירי החלטתי שאני מפסיקה עם זה. כל התהליך הזה הוסיף הרבה מתח, יצר הרבה משקעים והוביל לסיום הקשר בינינו".

זה נשמע כמו משהו שיכול לערער את הנשיות.
"לא את הנשיות אלא את האהבה. מאז אני לא מאמינה יותר באהבה ולא נותנת לאף גבר להתקרב אלי. כבר אין מקום בלב שלי לדקור. את האהבה שלי הפניתי לעצמי, לבן ולבת שלי, לנכדים ולמשפחה. בסופו של דבר, חזרתי לחיות בבית בארסוף עם בוב, שהיה הבעל שלי במשך 18 שנים".

שזה לא דבר שגרתי.
"בוב הוא באמת לא שגרתי. הוא מלאך. הוא תמיד היה מלאך. זאת אני שהשתניתי, לא הוא. יום אחד הוא אמר לי: 'למה שתשכרי בית בכפר שמריהו ונגור בבתים נפרדים? למה שהילדים והנכדים יסתובבו בין בתים?' בואי תחזרי לגור פה. אז חזרתי, ועכשיו שמח לכולם. תסתכל על הבית הזה, כולו מוצף בצעצועים של הנכדות. הסבתאו?ת שלי מפצה על האמהות המוחמצת שלי".

רגע, פיספסתי משהו. זאת זוגיות רומנטית או זוגיות אפלטונית?
"זוגיות אוהבת. לבוב יש חברה בארה"ב, והוא טס אליה בדיוק השבוע. זאת זוגיות של נוחות ואהבה על רקע חברות עמוקה. כל אחד חי את החיים שלו בחדרים שלו".
ומה עם זוגיות רומנטית וחיבוק בסוף היום? זה לא חסר לך?
"בגילי מה שמחפשים זה את הח?ברה. המחיר שצריך לשלם על אהבה הוא גבוה, ואין לי יותר כוח לטפל בגברים. אני רוצה רק שיטפלו בי. לא רוצה להיות בימבו של אף אחד".

איך את משפרת את עצמך?
"אני קמה בכל בוקר ב?07:00-06:30, אומרת 'שמע ישראל', נוטלת ידיים, אומרת תפילת שחרית, תהילים ותפילה פרטית שלי לבורא עולם, עושה טיול רגלי, מקיימת פגישות ייעוץ, ובערבים אנחנו נהנים לארח פה, בארסוף, ולעשות אירועי העצמה לנשים. בחינם. אני פשוט מזמינה חברות או נשים שאני מכירה ומישהי או מישהו שיש להם הרצאה עם טיפים. זה עונג של ממש".

ובתוך ריח הקטורת והנרות שאופפים את הסלון שלך, אין רגעים שאת מתגעגעת לאקשן של העבודה?
"ממש ממש לא. לפני כמה שנים התיישבתי במשך כמה שבועות וכתבתי ספר ושמו "לעזאזל, תאכלי סנדוויץ'". כתבתי על כל הצדדים האפלים של עולם הדוגמנות ועל כל מה שנחשפתי אליו - האנורקסיה, הבולמיה, כפיו?ת הטובה, הקמצנות ועוד. הדברים שאני ראיתי היו לפעמים מחרידים. היה איזה צלם אחד, ידוע מאוד, שבכל פעם ששלחתי אליו מישהי לאודישן הוא היה ממשש לה את החזה בבוטות, כחלק מהאודישן. ברגע ששמעתי את זה הפסקתי לשלוח אותן לבד אליו. חשבתי שאפרסם את הספר, אבל הבנתי שבעצם הכתיבה שלו התנקיתי והוצאתי החוצה את כל הקיא".

את מציירת עולם מאוד אפל וקשה. בכל זאת שרדת בו יותר מ?20 שנים. אני מניח שיש בו גם צדדים חיוביים, לא?
"פעם הנחמה היתה הכסף. גם זה השתנה. אם קרן מיכאלי, תגלית שלי, הרוויחה בשיאה 100 אלף דולר לקמפיין, אלה סכומים שכבר לא קיימים היום. כל החשבוניות שלי נמצאות במחסן, ולפעמים אני מראה אותן לאנשים מהענף והם המומים. שוק האופנה עבר שינוי, כמעט אין דוגמניות ישראליות חדשות כי כולן מיובאות מחו"ל, ובזול. והדוגמניות הכי מצליחות בארץ מרוויחות במקרה הטוב 30 אלף דולר לעונה, למרות שמפרסמים שהן מרוויחות מיליון כדי לייצר יוקרתיות ובאזז. היום בשביל להצליח בישראל צריך קודם להצליח בחו"ל, ואז לחזור הביתה".

כמו בר רפאלי?
"בדיוק. בר היא דוגמה למישהי שכו?ונה מגיל צעיר לעשות זאת. אמא שלה, שהיתה נורא יפה אבל לטעמי לא הצליחה כדוגמנית, למדה מהטעויות של עצמה, ואחרי סבב סוכנים הפכה להיות הסוכנת של הבת שלה. בר בחורה יפה ומאוד אינטליגנטית, ואין ספק שהקשר עם דיקפריו עזר לה מאוד. להיות power couple משנה את כל החוקים. בר יפה ומצליחנית, אבל היא לא דוגמנית במובנים של פאשן. היא לא ג'יזל. היא בעצם סלבריטאית יפה שמפרסמת מותגים".

ומה סוד הקסם של גלית גוטמן, ששורדת כל כך הרבה שנים?
"חריצות. היא חרוצה מאוד, וגם בעלת יכולת להשתנות. בשלב מסוים היא עברה לשחק ולהנחות. היא כמובן גם לא משמינה, ואחרי כל לידה חזרה לממדים שלה. קראתי פעם בכתבה ששבועיים אחרי הלידה היא כבר עשתה 100 כפיפות בטן ביום. זאת מסירות למקצוע".

מה דעתך על היוזמה שדורשת מדוגמנית להציג את המשקל שלה ועל חוק הפוטושופ, שיחייב גילוי שהתמונות טופלו במחשב?
"חוק הפוטושופ הוא מבורך, כי העניין הזה באמת גורם להרבה בנות לתפיסה מעו?ותת לחלוטין של דוגמניות. הן לא מבינות שמה שהן רואות זאת לא האמת, והן מרעיבות את עצמן כדי להיראות כמו בעיתון. זה בסדר להשתמש במה שהטכנולוגיה נותנת, אבל במינונים. זה כמו נשים שעושות ניתוח פלסטי או בוטוקס ונראות כמו פוחלץ. זה בסדר לעשות, אבל לא בהגזמה. גם אני עושה בוטוקס פה ושם, אבל מקפידה שזה לא יהיה קיצוני.

"אם יכריחו דוגמניות להציג את המשקל שלהן, זה פשוט יסגור את השוק העולמי בפני דוגמניות ישראליות מלאות יותר, כי בעולם ממשיכים להעריך דוגמניות רזות. מצד שני, בנות ישראליות רזות יגידו לעצמן שהן מעדיפות את השוק העולמי. ואז השוק המקומי פשוט ימות, וימשיכו לייבא דוגמניות זולות מחו"ל".

עושה רושם שאפשר להוציא את בטי מהמשרד, אבל אי אפשר להוציא את המשרד מבטי.
"למה? כי אני מגלה הבנה ובקיאות? זה מה שעשיתי כל החיים שלי. היום אני מסתכלת על זה מהצד. תן לי ספר טוב או לבשל מרק קארי, ואני הרבה יותר נהנית. זאת אחת הסיבות שהסכמתי להשתתף ב'מאסטר שף VIP'. אני אמנם לא בשלנית כזאת גדולה, ודי חששתי מהחוויה, אבל, מצד שני, בגילי אני מבינה שאסור לי לחיות באזורי הנוחות. הרפתקאות לא ידועות מזמנות הפתעה וגורמות אושר.

"באחת הסדנאות שעשיתי היתה אישה שהבעל שלה רצח את ילדיהם. הסתכלתי עליה בהערצה, על זה שבמקום לרוץ למיטה ולבלוע כדורים, היא תאבה לחיים ולחיות. ככה אני משתדלת לחיות את החיים שלי היום: בתאווה אמיתית. עברתי הרבה בחיים, וגם חוויתי לא מעט אכזבות מקצועיות ורומנטיות, אבל היום אני יודעת שאלוהים לא נותן לנו מכות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהן".

yuvalab@israelhayom.co.il