חורפים שבעה חיכינו לו, אך לשווא, או כמעט לשווא. כי מה שקיבלנו מבורא עולם בשנים האחרונות בירושלים היה שלג לעניים: פתיתון פה, פתית שם וסנטימטר או שניים מהלבן המענג ההוא, שנרמס עד דק בצמיגי מכוניות ובאגזוזים פולטי עשן שחור. גם אתמול חלמנו עליו, פינטזנו עליו והדבקנו את אפנו שוב ושוב אל שמשת החלון, בעיניים כלות ובלב הומה.
הבוקר קמנו אל מעטה לבן ועבה שיזכיר לירושלמים ותיקים שלג של פעם - שלג מטהר, שינקה, ולו ליממה את הארץ, מוויכוחי החולין והקודש, מהמערבולות הקבועות שמהן נכתב סיפור חיינו. שלג שיעצור לנו לרגע אחד את החיים. מעין "יום הכיפורים" של מזג האוויר, אלא שבמקום לגלוש אל תוך התפילות ובתי הכנסת, נגלוש עם הפתיתים והקרח, נעצום לרגע את העיניים ונניח לפתיתים לצנוח עלינו.
כבר מזמן לא מתנפלים כאן על כיכרות לחם ועל שקיות חלב עם כל דיווח על פתית מתקרב. הירושלמים, או לפחות רובם, נגמלו מהרומנטיקה הזאת של המחסור והמצור, אבל מאהבה ומהגעגועים לשלג קשה מאוד להיגמל. להפך: ככל שהוא הופך לפחות שכיח ותדיר, כך גוברת הערגה אליו. ירושלמי אמיתי לא נגמל, ואם אינו מתגעגע לשלג, הוא מתגעגע לגעגועים אליו.
כל שאנו מבקשים, אפוא, הוא לקום היום בבוקר עם לבן חדש בלב, לשיר את "שלג על עירי" בעיניים מצועפות, לצאת החוצה ולשאוף אל הריאות את מלוא הקר והנקי הזה.
אל תפתחו לנו כבישים מיותרים. אל תפרצו את המצור אלינו. תנו לנו להיות קצת "נצורים" - יום, יממה. אפילו יומיים יתקבלו בברכה. הניחו לנו לבנות בובות עם אפים של גזר ואוזני מלפפון ולעטוף את צוואריהם בצעיפים צבעוניים. להשתטות מעט, לצרוח בחדווה עם הילדים אל מול המראות המשכרים, להסתנוור מתמהיל האורות הנדיר הזה: אורה של ירושלים ואורו של השלג, וכשיסתיים הפרק הזה, להתחיל לספור את הימים עד הפעם הבאה.