פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לאן נעלמו מצעי המפלגות?

      למרות הבחירות הקרבות, חלק מהמפלגות טרם מצאו לנכון לפרסם את המצע האידיאולוגי שלהן. לדעת ד"ר שרית בן שמחון-פלג, הדבר מעיד על הזילות שחלה ביחסן לבוחרים הפוטנציאליים

      זה מספר מערכות בחירות שאני מתלבטת לאיזו מפלגה להצביע. בערב האחרון שלפני הבחירות בפברואר 2009, בעודי מתלבטת לגבי הפתק שאשים בקלפי, החלטתי לעשות מעשה מושכל: אגש ואקרא לי את מצעי המפלגות אשר ביניהן אני מתלבטת - ואחליט על סמך הערכים העולים מתוך המצע. זה לא שאני נאיבית וחושבת שהמפלגות מיישמות את מה שהצהירו עליו במצען, אבל הנחתי הייתה שהמצע משקף, גם אם בצורה חלקית בלבד, את סולם הערכים המנחה את חברי המפלגה - והמאחד אותם.

      אלא שבמשך השנים חלה זילות עצומה במעמדו של המצע המפלגתי, עד כדי כך שמי שמבקש לקרוא את מצעי המפלגות המתמודדות לכנסת, יגלה שכחודשיים לפני הבחירות הנוכחיות, למיעוט של המפלגות היה בכלל מצע (המצב מעט השתפר בשבועות האחרונים). מפלגות אחדות אף הודיעו כי אינן בטוחות שיהיה להן מצע לפני הבחירות, וזאת משום שעל הבוחרים להחליט לפי מעשים ועשייה של המפלגה בעבר.

      לא זו בלבד שיש טעם לפגם בכך שמפלגה הבוחרת לייצג את אזרחי ישראל בבית הנבחרים אינה מגובשת מספיק מבחינה רעיונית כדי לנסח את ערכיה המנחים ואת מדיניותה המוצעת בסוגיות מפתח המעסיקות את החברה הישראלית. היעדר מצע, ולעתים אף החלטה מודעת שלא לנסח מצע, הם סמן לזילות שחל ביחסה של המפלגה אליי, הבוחרת הפוטנציאלית שלה.

      כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013

      בחירות דמה אוניברסיטת תל אביב ינואר 2013 (יח"צ , מאיה בנסון)
      "האם הבוחר אמור להסתמך בבחירתו רק על תדמית המועמדים והצלחותיהם?". דוכני מפלגות באוניברסיטת תל-אביב (צילום: מאיה בנסון)

      חוסר תשומת הלב לגיבוש ולכתיבה של מצע, כמו גם צמצום תעמולת הבחירות לסיסמאות על פני דיונים ועימותים עקרוניים, יש בהם משום אמירה כי אל לנו, האזרחים, להטריד עצמנו בשיפוט ענייני ומהותי של המפלגה, כי ההתעסקות בחזון ובמדיניות, פסה מעולם הפוליטיקה, וכי כעת האזרחים צריכים ויכולים להצביע על סמך... מה בעצם? על סמך הבטחות שאנשי המפלגה מפזרים בתקופת מסע הבחירות? על סמך מעשיהם בתקופת כהונת הכנסת היוצאת?

      השיפוט של עבודת מפלגה וחבריה בכנסת היוצאת מהווה אגב אתגר קשה במיוחד, משום שאין כמעט מעקב אחר פעולות חברי הכנסת והישגיהם. נוסף על כך, מרבית הציבור אינו עושה שימוש מספיק, למצער, בכלי ניטור ומעקב שפותחו בשנים האחרונות על ידי ארגוני חברה אזרחית, כמו המעקב של "המשמר החברתי" על עבודת ועדות הכנסת וכמו של אתר "הכנסת הפתוחה", העוקב, בין השאר, אחר מהלכי חקיקה. האם הבוחר אמור להסתמך בבחירתו רק על תדמית המועמדים והצלחותיהם (וכישלונותיהם), אפילו אלה התקיימו בתחומים והעיסוקים שאינם בהכרח דומים לתפקידו של נבחר ציבור?

      והיעדרו של המצע הינו, כמובן, רק סמל למשהו מהותי יותר. באין צורך בקרב מפלגות להכריע בדבר הקו המפלגתי, הרי שאנשים ולא רעיונות או ערכים, בונים את המפלגה. כך - חברי כנסת משחרים על פתחי מפלגות, לראות מי המפלגה שתציע להם מקום ריאלי יותר. ואידיאולוגיה? יוק...

      סרטון בחירות של בל"ד שנפסל על ידי ועדת הבחירות המרכזית (מערכת וואלה! NEWS)
      "מפלגות אינן נבדלות רק בהשקפת עולמן בשאלות חוץ וביטחון" (צילום: מתוך תשדיר תעמולה)

      עם השנים התחוור לי, כי מפלגות אינן נבדלות רק בהשקפת עולמן בשאלות חוץ וביטחון, במדיניות הכלכלית-חברתית שהן מציעות, או בניקיון כפיהן. הן גם מובחנות באופן שבו הן מתייחסות אליי – האזרחית, זו שלמעשה מהווה חלק מהישות הדמוקרטית שנהוג לכנות אותה "הריבון". כאמור, חלק מהמפלגות מתייחסות אליי מספיק ברצינות, כדי לפרוש בפניי, ובצורה שקופה, את מצען. יש מפלגות שאפילו מרחיקות לכת ופותחות את תהליך עיצוב המצע לתהליך המשתף את חברי המפלגה.

      יש מפלגות שמקיימות בחירות מקדימות לרשימת מפלגתן (וכן - גם פריימריז יכולים להיות בעייתיים), ויש מפלגות שבהן אדם אחד (טוב, אז הוא בטח מתייעץ עם כמה מקורבים) מרכיב את רשימת האנשים שאמורים לייצג אותי בכנסת. ולמי נאמנים אז חברי הכנסת? האם הם מייצגים אותי או שמא הם מחויבים לאותו אדם שמינה אותם לרשימת המפלגה ובאבחת קולמוס הפך אותם מאנשים אנונימיים לאלה המחוקקים את חוקי המדינה?

      עם השנים אני מבינה יותר ויותר מהן כמה מהשאלות המשמעותיות שאיננו שואלים את עצמנו בבואנו להטיל פתק בקלפי. כיצד המפלגה הזו מתייחסת אליי; האם המפלגה רואה בי אזרח אינטליגנטי, ריבון הבוחר בין חלופות ברורות; והאם היא רואה את עצמה כשליחתי בבית הנבחרים. אולי הגיע הזמן לשאול.

      הכותבת, שרית בן שמחון-פלג, היא המנהלת האקדמית של בית הספר לממשל ולמדיניות באוניברסיטת תל-אביב ועמיתה בכירה במכון שחרית. המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים של מכון שחרית, שמבקשת להציע נקודות מבט על-מפלגתיות וחדשניות על הפוליטיקה הישראלית.