כמו בחו"ל, בטוב וברע

מה שטוב לאמריקה, טוב גם לישראל. הם נוסעים בג'יפים עירוניים גם אם יש רק ילד אחד במשפחה, וגם אנחנו. הם צופים בסרט תוך כדי אכילה (או שאולי להפך) - גם אנחנו. הם מכורים לאשראי, אפילו ברכישת ציוד לקלמר, וכך גם אנחנו. והם זכו בנובמבר לסופה, ממש לפני הבחירות, אז גם אנחנו. רק ששם קראו לאותה סופה שדחקה הצידה את מערכת הבחירות "סנדי", ופה, אולי משום שזאת לא ממש סופה, למרות הבלאגן העצום, אפשר להעניק לה כינוי קצת פחות הוליוודי, נניח "חנה". סנדי שיתקה את רומני, חנה את איילון.

בניו יורק ובניו ג'רזי היו הרבה יותר נזקים שהצריכו התערבות נשיאותית, כי באמריקה הכל בגדול. אצלנו, יחסית לפרופורציות, הכל בגודל טבעי, ובדיוק כמו בשנת 2000 - כמה גשמים ואנחנו במצור. אפרופו אמריקה, ישראל ומערכת בחירות, אצלנו לא ראינו את המועמדים לכנסת מחלצים נהגים, למשל, מרכבם או יוצרים גוש חוסם מפני המים. לחלק מהמועמדים היתה הזדמנות חד-פעמית לעבור את אחוז החסימה. יכול להיות שחלק דווקא חשבו על זה והם עדיין תקועים עם הפליירים בנתיבי איילון.

ישראל תמיד מייחלת לגשם והעיסוק בממטרים הוא חלק מהספורט הלאומי, אבל כשהוא יורד בכמויות - וליתר דיוק, גם אם מדובר רק בטיפה אחת מעל לממוצע - המדינה שיודעת להתמודד מ-1948 עם כל איום אפשרי הופכת חסרת ישע. שיטפונות בכבישים, עצים עקורים, הירקון כמעט עולה על גדותיו, ובחרמון כבר מכינים את טופסי הבקשה לארח את אולימפיאדת החורף הבאה.

בצהריים אתמול כבר דווח כי מפלס הכנרת עלה ב-22 סנטימטרים ביממה. איפה שלא הזזנו את הראש ראינו אתמול מים. גם נחל ראש פינה עלה על גדותיו. באחת העיריות היה מי שהגה את הרעיון לייבא גונדולות עם מושבי עור. אם לא לסופה הנוכחית, אז לפחות לזו הבאה.

אבל היו גם דברים חיוביים בתוך כל הבלאגן: בחיפה החליט ראש העיר לבטל את דו"חות החניה (מלבד חניות המסכנות את הסביבה), והפקחים עשו הסבה והחלו לטפל בנזקי הסופה. אפשר אולי לאמץ את הרעיון גם לקיץ, אז יוכלו הפקחים לטפל בנזקי השמש במקום לרשום דו"חות במקרים שאינם מסכנים את התנועה. הסערה חנה (שם בדוי, כאמור), להבדיל מסנדי, גרמה לעוד כמה דברים טובים: הנה, גמר גביע הטוטו שהיה אמור להיערך אתמול באיצטדיון רמת גן נדחה ל-23 בינואר. רק בשביל זה היה שווה לסבול אתמול בכבישים.

אבל לא רק התשתיות שלנו לא יודעות להתמודד היטב עם מזג אוויר סוער. גם הגוף שלנו. כמה טיפות, וכבר כותב שורות אלה מנוטרל בביתו עם דלקת גרון קשה. בקייב מביאה סבתא את נכדיה לבית הספר ויכולה לאחר מכן לרוץ מרתון בבגד ים, ובישראל אבא (אני) ששכח להתעטף בצעיף מנוטרל לכמה ימים. עניין של פרופורציות שאף פעם לא היה לנו. וזה אולי דווקא הקסם הגדול של המדינה.

בינתיים הברז שם למעלה נותר פתוח ודרוש אינסטלטור דחוף. לא כדי לסגור את הברז, חלילה, אלא רק כדי לנתב את המים. מישהו אתמול בטבריה נשבע לי ששמע ליד הכנרת תפילה "ברוך שעשני דג". לא בטוח שהוא שתה רק מים. לרוויה.