מפלגות המרכז-שמאל מקבלות בשבועות האחרונים כמעט בכל הסקרים בין 43 ל-44 מנדטים. העבודה, התנועה, יש עתיד ומרצ עולות ויורדות כל אחת לסירוגין, אבל הגוש נותר סביב אותם 43 עד 44 מנדטים. לכאורה, זה קרב אבוד. גוש הימין מוביל בסקרים בפער של בין שישה ל-12 מנדטים על גוש המרכז-שמאל, מפלגות המרכז-שמאל מפורדות, מזנבות האחת בשנייה ואינן מייצרות אלטרנטיבה שלטונית לשלטון הפחד, הבידוד וההקצנה של בנימין נתניהו.
אבל הקרב אבוד רק לכאורה. ממערכת הבחירות הראשונה, ממש זמן קצר לאחר קום המדינה, ועד הבחירות שנערכו בשנת 1999 הצביעו בכל מערכת בחירות קרוב ל-80% מבעלי זכות ההצבעה. אלא שבשנת 2000 התחולל מפנה היסטורי והחל מהבחירות של 2001 שבהם גבר אריאל שרון על אהוד ברק ירד שיעור ההצבעה בבת אחת מרמה של 80% לרמה של 62%-64%.
בדיקות עומק שנעשו בשנים האחרונות, בניסיון לברר מה גרם לירידה החדה בשיעור ההצבעה, מלמדים שהסיבה המרכזית היא אובדן התקווה: אובדן התקווה להסדר מדיני; אובדן התקווה לחברה צודקת; אובדן התקווה לשוויון בנטל; אובדן התקווה להחזיר את הנורמות, הערכים, את החזון שעליו התבססה המדינה מיום הקמתה ועד שאהוד ברק הרג לנו את התקווה; על פי אותן בדיקות עומק, מרבית בעלי זכות ההצבעה שוויתרו החל משנת 2001 על זכותם והפסיקו להצביע הם מצביעי מרכז-שמאל.
מה נשתנה?
על פי נתוני ועדת הבחירות המרכזית, בישראל יש כ-5.7 מיליון בעלי זכות בחירה. קצת יותר מ-600 אלף מתוכם הם ישראלים המתגוררים בחו"ל ולכן לא צפויים להצביע, מה שמשאיר אותנו עם 5.1 מיליון ישראלים בעלי זכות בחירה החיים בישראל ויכולים לממש את זכותם ולהצביע. אלא שעל פי התחזיות (המבוססות על שיעור ההצבעה מהבחירות הקודמות), רק כשלושה וחצי מיליון איש יגיעו לקלפיות ויעצבו את גורלנו. היתר, כמיליון יהודים ועוד חצי מיליון ערבים שהתייאשו מהמערכת הפוליטית ויישארו בבית. רובם המכריע - מצביעי מרכז-שמאל.
אז מה שונה הפעם? רק לפני קצת למעלה משנה, יצאו מאות אלפי ישראלים מהבתים שלהם כדי לזעוק נגד המדיניות שהופכת את כולנו לעבדים של השיטה, כדי לומר שיוקר המחיה המטורף שבו אנחנו חיים לא יכול להימשך יותר, כדי לאותת למערכת הפוליטית שאנחנו רוצים לחיות במדינה עם מערכת ערכית ונורמטיבית ראויה, ושנמאס לנו, נמאס לנו לחיות במדינה שלא סופרת אותנו. נמאס לנו שקבוצות המיעוט המאורגנות שולטות בחיינו ולא מאשרות לנו, הרוב, להוביל שום תהליך כדי להחזיר את המדינה לפסים. יצאנו החוצה, מאות אלפי אנשים ועוד מיליונים של מזדהים מהבית - ונתקלנו בחומה בצורה.
שלטון "המלך ביבי" הצליח למסמס כמעט לחלוטין את דו"ח טרכטנברג שיצר אפשרות לשינוי אמיתי במדיניות הכלכלית-חברתית, ואולי חשוב מכך - בסולם הערכי והמוסרי שלפיו אנחנו חיים. השלטון שהתחייב לשינוי היסטורי בתחום השוויון בנטל בגד בציבור המשרתים והעדיף את הברית עם ההנהגה החרדית, למרות שברור לכולם שעולם הישיבות במתכונתו הנוכחית הוא פצצה חברתית וכלכלית מתקתקת שדורשת שינוי גם מהצד החילוני ולא פחות מהצד החרדי.
שלטון "המלך ביבי" הבטיח לשנות את שיטת הממשל; לאפשר לרוב לחזק את יכולת המשילות שלו ולהקטין את התלות בקבוצות המיעוט, לצמצם את גודל הממשלה ולחזק את מעמדה של הכנסת - אבל כמו כמעט בכל נושא אחר, גם כאן העדיף נתניהו את שותפיו החרדים על פני האינטרס הציבורי. השלטון הזה הביא להקמה דה-פאקטו של מדינה פלסטינית, לחיזוק החמאס ולבידוד הקשה ביותר שידעה ישראל מאז ומעולם.
מאות אלפי אנשים ברחובות ועוד מיליונים שתומכים בהם מהבית - ושום דבר לא השתנה. ועכשיו, כשסוף סוף יש הזדמנות אמיתית לשינוי, בכלי המרכזי שהדמוקרטיה מאפשרת לנו, האזרחים, לייצר את השינוי, כל כך הרבה אנשים שמייחלים לשינוי מוותרים על זכותם - ואולי יש לאמר חובתם - הדמוקרטית, ומתכוונים להישאר בבית.
אז נכון, אין לנו אובמה. אין לנו מנהיג צעיר שיפציע מאי שם ויאפשר לכל אותם אזרחים שאיבדו את התקווה להתלכד סביבו; אין לנו מפלגה אחת גדולה שמייצרת תקווה שכולנו כמהים לה. רווחת בציבור הדעה כי שלטון הפ-ח-ד של "המלך ביבי" הוא בלתי ניתן לשינוי. אבל שלטון הפחד הזה הוא לא גזירת גורל.
כל מה שאנחנו צריכים, זה לקום ב-22 בינואר בהמונינו וללכת להצביע. אם בתל אביב ובגבעתיים ובכפר סבא ובראשון ובאשדוד ובהרצליה ובחיפה ובחולון יגיעו לקלפי אחוז המצביעים שמגיעים בגוש עציון, בקרני שומרון, בבני ברק, באלעד ובביתר עילית - בחירות 2013 יביאו לכאן את אחד המהפכים החשובים והמפתיעים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
קרב בין שתי ציביליזציות
אבל אין למי להצביע, אתם אומרים; אין אף מועמד ש"ממש" עושה לכם את זה. יכול להיות. בחיים לפעמים צריכים לבחור בין אלטרנטיבות קיימות. תצביעו לציפי או ליאיר או לשלי - אבל ביחד, אם רק תצאו מהבית, הם יכולים לייצר בלוק חוסם לקואליצית הפחד של הליכוד ביתנו עם ש"ס והבית היהודי (שלמרות מסיכת החייכנות של נפתלי בנט ואיילת שקד, היא מפלגה קיצונית שמבקשת להפוך את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית). היוזמה לחזית משותפת להחלפת השלטון היא פתח לשינוי מהותי. הערכים שאנחנו מייצגים והפתרונות שאנחנו רוצים להביא יחד לשולחן (כל אחד עם הדגשים שלו) יכולים להפוך את מדינת ישראל ממדינת הפחד, ממדינה שהולכת והופכת דתית קיצונית ומסוגרת, למדינה של תקוה.
חברים וחברות יקרים, אלו שהיו איתנו בכיכרות ואלו שישבו בבית אבל הרגישו את האנרגיות המופלאות שיצאו בקייץ 2011 לרחובות, אנרגיות השינוי - עדיין לא מאוחר לשנות את ההיסטוריה. כל אחד ואחת מכם יבחר את המועמד הטוב ביותר בעיניו, ואם אין ביניהם טוב מספיק, אז את הגרוע פחות.
תבינו. זה קרב בין שתי ציביליזציות, לא פחות. זה קרב אמיתי על דמותה של החברה הישראלית מכאן והלאה.
אז לא, יובל דיסקין ידידי, לא פתק לבן אנחנו צריכים. אנחנו צריכים לעשות כל מאמץ כדי להביא אל תוך הקלפי את המשפחה, את החברים, את השכנים, את העמיתים לעבודה. אם נביא עוד 200 אלף איש לקלפי, רק 200 אלף איש, שיצביעו עבור השינוי, עבור התקווה - אפשר לייצר בלוק חוסם לקואליציית הפחד של נתניהו ולהביא מהפך שלטוני ב-22 בינואר. זה אפשרי, זה בידיים שלנו!
הכותב עידן מילר, הוא יו"ר תנועת "המחנה המשותף", ממובילי מחאת "הפראיירים" ומועמד במקום ה-22 ברשימת "התנועה" לכנסת