פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משהו חדש מתחיל: הסרוגים כבר לא רק במפד"ל

      נפתלי בנט אמנם סוחף חילונים פנימה, אך במקביל מתרחשת תנועה של דתיים החוצה, אל העבודה למשל. חנה פנחסי תוהה האם זו לא עדות למגמה חדשה - נזילות המגזרים אחד לתוך השני

      אולי נראה לכם שבנט כובש את כולם, ודאי את הציבור הדתי, אך זה ממש לא מדויק. מבט מבפנים מראה אחרת. לאחרונה אמא שלי אמרה במפתיע: הייתי מצביעה לשלי יחימוביץ', אבל אני פשוט לא מסוגלת לשים את האותיות א.מ.ת במעטפה. אמא שלי גדלה בחיפה של שנות ה-50, חיפה האדומה. להיות דתי בחיפה בימים ההם משמעו היה להיות מיעוט נרדף ושנוא. אביה, שברח ארצה מפולין מאימת הצבא הפולני, נראה בעיני החיפאים של אז כגילום של הגלות. העובדה שעבד בסלילת כבישים לא עמדה לזכותו. והיא זוכרת.

      הברית ההיסטורית בין המפד"ל לעבודה בעשורים הראשונים של המדינה היתה אינטרסנטית. הציבור הדתי ידע את מקומו כשותף זוטר ושמח במשרד הפנים או משרד הרווחה של אז. היום מבקש הציבור הדתי להפוך להגמוניה, אולי דרך בנט אבל גם בדרך אחרת. על אף שעברו שישים ומשהו שנים אפילו אמא שלי מסוגלת לשקול להצביע עבודה.

      אכן, יש סחף לכיוון בנט ונדמה שהמפד"ל של פעם נפתחה כלפי חוץ. אולם בצד תנועה של חילונים פנימה מתרחשת תנועה מעניינת לא פחות בתוך הסרוגים - של דתיים החוצה. יש אפשרות חדשה, למשל, של חברים במגזר לבחור "העבודה". ויש לא מעט כאלה. ואל תגידו כבר ראינו, והנה עוד אברום בורג. זה לא זה. בורג לא נתפס כחלק מהליבה של הציבור הדתי ומעולם גם לא היה מעוניין בכך. השוני בינו לבין אביו, יוסף בורג, האב-הגדול של המפד"ל - היה תמיד חד וברור.

      כיפה חפה מהתנשאות

      חילי טרופר הוא מייצג של הכיוון הזה. בן 30 וקצת, בוגר ישיבה תיכונית, חלק מאצולת הסרוגים, אבא שלו היה יו"ר הפריימריז של הבית היהודי. חילי יצא החוצה מהבית היהודי, רץ בפריימריז של העבודה, וראו זה פלא - הוא נשאר יהודי, ועוד לגמרי שייך למגזר. הכיפה שלו לא מתנצלת אבל היא חפה מהתנשאות של מי שבטוח שהוא הסולת ושכל השאר - סוג של ב??ר?רה. אולי זו הדתיות של הדתיים שחשה בטוחה ויציבה יותר, ואולי זו החילוניות הישראלית שכבר לא משדרת שזהות יהודית היא (רק) עול מכביד ומאיים.

      השטח - יודעת שלי יחימוביץ' - בשל לפתיחת השורות. גם הפוליטיקה מרגישה משהו, אבל היא משתנה לאט מדי. עובדה: חילי טרופר לא נכנס גבוה מספיק ברשימת העבודה. כנראה שהכוחות השמרניים עוד חזקים מדי.

      חילי טרופר, מצטרף חדש למפלגת העבודה עם יו"ר המפלגה שלי יחימוביץ , תל אביב, אוקטובר 2012 (דרור עינב)
      הצבעה לעבודה מתקבלת בהבנה. את טרופר עם יחמוביץ' ועמר בר לב (צילום: דרור עינב)

      מצד המצביעים הדתיים אפשר להבין את הריכוך הזה ביחס למפלגת העבודה. הבוחרים הדתיים הם ציבור שמעריך דיבור אידיאולוגי ועקביות. זה ציבור שעושה חשבון נפש תמידי בנוגע ל"עם-ישראל", אבל רק מאז המחאה החברתית - באיחור אופייני - מתחיל לחשוב כלכלה וחברה ולא רק על ישובים "שלנו" ועל חינוך יהודי. רבים מבינים שקיץ 2011 לא היה רק מחאה מפונקת.

      זה ציבור שכבר לא מספר סיפור של לבן ושחור, כלומר דתיים וחילונים, כי הוא מכיר היטב את כל האפורים שבאמצע, ורובו מסתייג מהקצוות: ה"לייט"ים והדתל"שים, המתלבטים והרוח?נים הם בשר מבשרו. בכל משפחה בורגנית בשוהם או רעננה וגם באלקנה ויצהר תמצאו את כל הגוונים. מבחינה זו, גלריית המועמדים של בנט רחוקה מלייצג אפילו את הקהילה מתוכה היא צמחה.

      סקטוריאליות שעבר זמנה

      באופן אישי, אני מרגישה את השינוי. כמו ברגעים בהם קבוצת אנשים עומדת בשבת בבוקר לאחר התפילה מחוץ לבית הכנסת לפני שהולכים הביתה, ונהנים עוד כמה רגעים משמש חורפית ומדברים - איך לא - פוליטיקה. בתוך התלבטות טריוויאלית בין הליכוד לבית יהודי מישהו אומר: אני חושב להצביע עבודה. הפלא הוא שהוא לא מתבייש, והמפתיע הוא שהתגובה איננה מבטים עוינים או חוסר הבנה, או משהו שקשור בבגידה. בשבת האחרונה היתה שם אפילו בוגרת אולפנה שאמא שלה לחשה לי אחר כך שאלה הבחירות הראשונות שלה, והיא, האמא, ממש לא מבינה למה, אבל הילדה כנראה תצביע עבודה.

      כנראה שבכל זאת, משהו בסקטוריאליות כבר לא מתאים לציבור הדתי. אולי שיבוץ אשה חילונית ברשימה מפד"לית לא באמת מספק את המשאלה לבטא באופן פוליטי את השייכות לחברה הישראלית. ואולי יש הרגשה שהגיע הזמן להביט לאחור ולבדוק אם בברית ההיסטורית ההיא, בין המפד"ל של בורג האב ומפא"י, היתה שותפות סמויה של ערכים שלא מומשו דיים. מה שהיה שם הוא סולידריות ששורשיה ציונות עמוקה. נדמה לי שבשביל רבים מהסרוגים זה עניין יהודי מאד שחשוב שיהיה בבית.

      ואולי, אני מעזה להציע מחשבה נועזת, מה שנובט אצל הסרוגים הוא חלק ממגמה כללית שמבשרת את הנזילה של המגזרים זה אל זה. כי הרי גם אמסלם אומר: אני רואה את העם כולו, וכחלון פתח דלת לימניות מדינית ואקטיביות חברתית, ולפיד מכנס יחד אנשים שונים זה מזה, וגם הליכוד שהוא השבט של המזרחיות הרחיב את שורותיו אל הרוסיות הלבנה.

      אולי בכל זאת, משהו חדש מתחיל.

      הכותבת, חנה פנחסי, היא דוקטורנטית באוניברסיטת בר-אילן ועמיתה במכון שחרית. המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים של מכון שחרית, שמבקשת להציע נקודות מבט על-מפלגתיות וחדשניות על הפוליטיקה הישראלית.