אני לא חייב להתנצל, כך זעק לי מצפוני. אך טוב יהיה אם אעשה כן, מיהר להוסיף. לך תבין. אגב, הוויכוח הזה מתקיים ביני לבינו תמיד, ולא רק עקב החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את מועמדותה של ח"כ חנין זועבי - החלטה שנפסלה על-ידי בית-המשפט העליון.
החלטות אלו ניתנו על רקע קריאות נרחבות להחרמת הבחירות על-ידי ערביי ישראל. כידוע, שיעור המשתתפים הערבים בבחירות לכנסת הולך ומצטמק. בעבר הלכו לקלפי קרוב ל-80% מבעלי זכות הבחירה הערבים. לפני שמתגעגעים לתקופה הזו, ראוי, עם זאת, להודות שלא היה זה מפגן דמוקרטי טהור. העסקנים הערבים של המפלגות הציוניות הביאו לקלפי גם את המתים. במקומות רבים, ה"מוחתאר" של הכפר, או ה"שייח של החמולה", היה אוסף את תעודות הזיהוי של כל הנשים ושל רוב הגברים, והצביע במקומם. התמורה שקיבלו הייתה בהתאם: המנהיג הצליח להביא לגברים רשיונות עבודה מהממשל הצבאי, לפעמים הצליח להשיג רשיונות לנשיאת נשק, ולעיתים הצליח "לסדר" עבודה במערכת החינוך.
גם אם הסגנון הזה טרם נעלם - סיפורי הארגזים בפריימריס ידועים ומוכרים - מימדיו הצטמצמו מאוד, ומרבית ערביי ישראל יוצאים כיום לבחור באופן חופשי. שיעור ההצבעה שלהם, עם זאת, הצטמצם משמעותית.
רק 3% מתנגדים להצבעה ממניעים אידאולוגיים
על-פי סקר שפורסם כחודש לפני הבחירות, רק 41% מהערבים בעלי זכות הבחירה בטוחים שיילכו לקלפי, בעוד ש- 42% החליטו שלא להצביע. 17% נוספים טרם החליטו. בפילוח התוצאות בקרב מי שהחליטו שלא להצביע, רק 7% מסרבים להשתתף בבחירות מטעמים אידיאולוגים. השאר מחרימים את הבחירות בעיקר מתוך מחאה: על מדיניות האפליה של הממשלה ואמונה שאין תועלת בהצבעה הערבית (35%); על דרך ההתנהלות של חברי הכנסת הערבים (34%), או על כשלון המאמצים לאחד את המפלגות הערביות בגוש אחד (12%). 6% נוספים אינם רואים חשיבות בהצבעה (מה כבר יוכל הקול שלי להשפיע) ו-5% סירבו לענות.
התנועה האיסלמית הצפונית (בהנהגת השייח ראאד סלאח) ותנועת "בני הכפר" הלאומנית הרדיקלית מברכות על תוצאות הסקר ומנופפות בהן כעדות להתנגדות אידיאולוגית של הציבור הערבי למדינת ישראל. זאת, למרות שכאמור, רק 7% מאלו ההמתכוונים להחרים - המהווים פחות מ- 3% מהאוכלוסיה הערבית - יעשו זאת מטעמים אידיאולוגיים.
באופן לא מפתיע, התוצאות הללו משמחות גם את המפלגות הקיצוניות בישראל, במיוחד אלו שתמכו בפסילת ח"כ חנין זועבי בגין השתתפותה במשט הטורקי בשנת 2010. לנוכח מגמות ההחרמה הללו, מנהלים פעילים ערבים רבים קמפיין שמטרתו לעודד את המצביעים הערבים להשתתף בהצבעה. באופן מרגש, מצטרפים אליהם גם שותפים יהודים, המגייסים אישים בולטים בקרב הציבור היהודי, מימין ומשמאל, שפונים למצביעים הערבים בעצומה תחת הכותרת: "רוצים אתכם שותפים, בואו להצביע". קריאה זו מכירה באפליה המתמשכת של אוכלוסיה הערבית, ומאזכרת את אירועי אוקטובר 2000 כקו שבר שהוביל לצניחת אחוזי ההצבעה; אך היא רואה במגמות הבדלנות פגיעה באינטרסים המשותפים של הרוב בקרב שתי הקהילות.
התנצלות כפולה: בשם חנין זועבי, ובפניה
שותפות אמת בין יהודים וערבים תיתכן, כפי שאירע בתקופת ממשלת רבין השנייה, וגם אם אין תמיד הסכמה בין הקבוצות - והלא זהו טיבה של הדמוקרטיה - חיוני שכל אזרחי המדינה ייטלו חלק בעיצוב עתידה המשותף. זהו צעד ראשון בדרך לכינונה של פוליטיקה שתכבד את הצרכים והזהויות של הרוב ושל המיעוט.
אם לחזור למצפון שלי, אז כן, יש מקום להתנצלות, ואפילו להתנצלות כפולה: פעם בגלל דרך התנהלותה של ח"כ זועבי, ופעם בגלל זו של יריביה.
לזועבי יש את כל הזכות לחשוב אחרת ולהתנהג אחרת. אבל כשהיא משדרת ניכור כלפי החברה הישראלית, לא מנסה לפנות אל הרחוב היהודי ומובילה קו של מדיניות מתלהמת - היא לא רק מזינה את הקיצונים היהודים ונותנת להם עילה לחגוג על חשבונה, אלא היא גם פוגעת בקהילה המיידית שלה: ערביי ישראל, שרבים מהם פשוט לא מסכימים עמה. זה שווה התנצלות ערבית, גם לערבים וגם ליהודים.
ואולם, בהיותנו אזרחים במדינה הזאת, אני ומצפוני מתנצלים גם בשמה ובשם ערכיה הדמוקרטיים, בפני כל הערבים בישראל שנפגעו ממסע ההסתה נגד זועבי ומההחלטה לפסול אותה. כפי שהוכיחה החלטת בית המשפט העליון, במדינה דמוקרטית לא פוסלים מועמד מהשתתפות בבחירות רק בגלל התבטאויותיו או מעשיו הקיצוניים.
הכותב, נזיר מג'לי, הוא סופר, עיתונאי ועמית בכיר במכון שחרית. המאמר הוא חלק מסדרת מאמרים של מכון שחרית, שמבקשת להציע נקודות מבט על-מפלגתיות וחדשניות על הפוליטיקה הישראלית