הודו זה כאן

עם הישמע דבר מותה של קורבן האונס הקבוצתי שאירע בהודו, התכוננה הממשלה למהומות שיפרצו בתת-היבשת. הנתון המזעזע שמעשה אונס מתבצע בהודו מדי עשרים דקות, הוביל לכך שנשים וגברים החליטו להפסיק לשתוק ולצאת לרחובות. קריאות לעונש מוות לאנסים וחשיפת זהותם בציבור גברו והעסיקו את כל מהדורות החדשות ההודיות, שעד כה התעלמו מהסוגייה.

ואילו בישראל, צקצקו רבים שארצנו מתנהלת על פי ערכים של שוויון מגדרי בין המינים. ולכן נתונים כאלה לא מתקיימים, ואונס הוא פשע שמתרחש בממדים פחותים. ואם הוא מתרחש כבר, דוגמת מקרה האונס שבוצע בקשישה בת 83 בדרום תל אביב, הרי שאשמים בו אריתראים, סודנים, ערבים, וכל אותם "אחרים" שמחזיקים במנטליות תרבותית שונה.

בדיקה פשוטה של המספרים וכותרות העיתונים מעלה שישראל והודו לא רחוקות כל כך באלימות כלפי נשים, ושחלק ניכר מעבירות המין מבוצעות גם על ידי מורים, הורים, שוטרים, שרים בממשלה וקצינים בצבא. באותו יום שבו פורסם מותה של קורבן האונס בהודו ובדבר האונס שבוצע בדרום תל אביב, הסתתרו במדורי החדשות ידיעות על שוטר שהוגש נגדו כתב אישום לאחר שניסה לפתות באינטרנט ילדה בת 13, צעיר בן 27 מרחובות שנאשם כי אנס את שכנתו לעיני ילדיה ואונס קבוצתי שעל פי החשד ביצעו שלושה צעירים שזה עתה השתחררו מהצבא בבחורה בת 19 ששתתה עימם לשוכרה.

בשנת 2011 נפתחו במשטרת ישראל 2,919 תיקים בגין תלונות של נשים על עבירות מין. העבירות השכיחות ביותר שבגינן הוגשו התלונות היו מעשה מגונה בכוח ואינוס בכוח או באיומים. כ-42% מהתלונות היו של קטינות. כמחצית מהתיקים שנפתחו בתקופה האמורה – נסגרו, בעיקר מחוסר ראיות, או מה שהחשודים בגין אותם מעשים מגדירים כ"מין בהסכמה", ונציגי החוק כ"מילה שלו נגד המילה שלה".

אם נתחשב בהנחה שרק מחצית ממקרי עבירות המין שמבוצעים בנשים מדווחים למשטרה, ניתן להסיק שמספר מקרי האונס בחברה הישראלית גבוה בהרבה מהידוע. אך גם אם נסתכל על כמות המקרים המדווחים, נגלה מציאות מבהילה. בחישוב פשוט, מדי יום מתרחשים בישראל שבעה מקרים של עבירות מין, משמע כל שלוש שעות. כל שלוש שעות אישה מוטרדת או מנוצלת מינית. כל שלוש שעות אישה נופלת קורבן למעשה אונס. כל שלוש שעות נכפה על נערה לקיים יחסי מין למרות ובגלל גילה הצעיר. הסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה על רקע מגדרי.

את הנתונים המבהילים האלה משטרת ישראל לא טרחה לציין בסיכומי השנה שקיימה בשנים 2009, 2010 ו-2011. במשטרה טרחו תמיד לפרט את כמות הסמים והנשקים השונים שנתפסו ואת פעילותה העיקשת למניעת אלימות, אך לא את מקרי האונס, הפדופיליה וההטרדה המינית שחוות מדי חצי שעה מי שמהוות מחצית מאוכלוסיית המדינה. רק בשנת 2012, ולאחר התקוממותם של ארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, טרחו במשטרה ובמשרד לביטחון פנים לקיים מחקר מקיף אודות האלימות המינית המופנית כלפי נשים.

מהמחקר על כי 10% ממקרי האלימות המינית מתרחשים במוסדות החינוך השונים, כמחצית מהקורבנות הן קטינות וב-40% מהמקרים האלימות המינית תתרחש בבית הקורבן או התוקף, "ולפיכך ניתן לשער כי קיימת קרבה או הכרות מוקדמת ביניהם", צוין במחקר. מחקרים אחרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס – כ-80% מהם – אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים.

קשר השתיקה שסובב עבירות מין – שתיקה שמאפיינת לא רק את הקורבנות, אלא גם את רשויות אכיפת החוק – גורם לנו להאמין שרק בהודו וביתר המדינות שאנו אוהבים להגדיר כ"עולם שלישי", מתבצעים מעשי אונס השכם והערב. אך ההבדל היחיד בין ישראל להודו הוא שכאן, רוב עבירות המין מתבצעות מאחורי דלתיים סגורות, בתוך המשפחה ועל ידי אנשים שהם הקרובים ביותר לקורבן העבירה.

צודקים אלה הטוענים שבישראל, הסיכוי שחבורת גברים תתנפל ותאנוס קבוצתית אישה באוטובוס ציבורי הם קלושים. אך הסיבה לכך היא לא עליונות מוסרית או תובנותיה של החברה אודות חומרת המעשים. הסיבה לכך היא הבושה של מבצעי הפשע, שרוצים להצטייר בעיני החברה כנורמטיביים, ובשקט בשקט, במקלט ציבורי, במקום העבודה, בתא השירותים של מועדון הלילה, יבצעו את זממם מבלי שיצטרכו לתת על כך את הדין. הם כבר למדו שכל עוד העדים היחידים לעבירה הם הקורבן והפושע, תמיד אפשר יהיה לטעון ליחסי מין בהסכמה. וכשזה מילה שלו מול מילה שלה, החברה הישראלית תמיד תעדיף את הגרסה שלא תאלץ אותה להתמודד עם העובדה שהודו, זה כאן.