לא ייצא מזה כלום. לא יכול לצאת מזה כלום. ובכל זאת עולה השאלה, איך זה שכאשר בימין רבים משהו קורה וכאשר בשמאל רבים שום דבר לא קורה? התשובה יחסית פשוטה. הימין מתנהג בתור גוש, והשמאל בתור פירורים. יש משהו שמגדיר את גוש הימין - בין חבריו אין מחלוקת של ממש על הנושא המדיני, יש להם נאמנות אידיאולוגית עיוורת לארץ ישראל השלמה, הם מאוהבים בפוליטיקה של פחדים והפחדות והנושא הכלכלי חברתי לא ממש מעניין אותם - ולא עולה להם במחירים אלקטורלים. לחברי גוש הימין יש מכנה משותף, כשהם מתפצלים הם למעשה מרחיבים את המניפה. כשליברמן מתאחד עם ביבי המניפה מצטמצמת וכשבנט רב עם הליכוד היא מתרחבת. עיקרון פשוט ודינמיקה מובנת.
לשמאל אין אף אחד מן הדברים האלה. אין שום דבר משותף שלם ללפיד, לבני, יחימוביץ' וגלאון. אחת רוצה כלכלה של שנות השבעים, השנייה עוד מחוברת לנוסחאות מדיניות של שנות השמונים, השלישי עוסק במריבות אנכרוניסטיות בין דתיים לחילונים משנות התשעים - והדבר היחיד שמאחד אותם הוא חוסר הערכה טקטי לבנימין נתניהו. ככה לא בונים גוש.
דמוקרטיה של כל יהודיה
יש להם בעיות נוספות. הם לא באמת דמוקרטיים. הם מדברים על גוש יהודי ולא על גוש דמוקרטי. הנחת המוצא שלהם היא שלטון, קואליציה, אופוזיציה או פעולה פוליטית - בלי הערבים. דמוקרטיה של כל יהודיה, שלא שייכת לכל אזרחיה. היה יכול להיות עיקרון מכונן לגוש הזה: העיקרון האזרחי לפיו כולם שווים בפני החוק והמדינה שייכת לכולם. אלא שהחנופה והחיזור המתמידים אחר הבוחר המרכזי הווירטואלי מעבירה אותם על דעתם, ומפסידה להם את עמדתם.
כל הדיווחים, הדעות והפרשנויות - וואלה! בחירות 2013
צריך להוסיף לזה עוד דבר נוסף בשטיקים לא עושים מנהיגות. יחימוביץ' באמת לא מאמינה בשלום. אז מה אם פואד הכריח אותה ועמיר פרץ הלחיץ אותה. כאשר שבועיים לפני הבחירות היא פתאום הופכת להיות נביאה לתהליכי שלום שמעולם לא דיברה עליהם היא מפסידה עוד מאמינותה.
כשלבני סחטה את הלימון של השמאל רק לפני שלוש שנים - כשאמרה "רק לא ביבי" - והיום היא אומרת, "הכל רק לא-לא ביבי", גם אמינותה מטעם עצמה הופכת למגוחכת. וכשיאיר לפיד עושה כל מאמץ לסלול את דרכו לקואליציה הבאה ולשבת יחד עם אלה שהם באמת אויבי מעמד הביניים, החל מראש הממשלה המכהן וכלה באחרון רבניו, הוא בעצם אומר לא מעניין אותי להחליף את השלטון, אבל חשוב לי ליהנות ממנו. עם שלישייה שכזאת, אי אפשר לייצר אלטרנטיבה.
המפלגה היחידה שאמורה להיות לה תפישת עולם שלמה עבור כל הגוש, מרצ, לא הצליחה בבחירות האלה להתחדש, לצערי. כי משהו מרתק מתרחש בבחירות האלה - המפלגות המסורתיות מסמנות גם הצבעה טרנדית. בנט חידש את המפד"ל העבשה, איחוד ליברמן-ביבי מעיד על פוטנציאל לכיוון חדש של מפלגת הליכוד המסורתית, יחימוביץ' צמצמה ומיקדה את העבודה ל"בלטה" קטנה אחת, ורק מרצ, מכל המפלגות המסורתיות הוותיקות, נשארה תקועה עם אותם מסרים ולא הצליחה להציג חלופה מלהיבה שמדברת אל הדור הזה ובשפתו של הדור הזה. חבל. אבל שווה לזכור שהבחירות הבאות מתחילות יום אחרי הבחירות הנוכחיות. ולא אבדה תקוותנו.
אברהם (אברום) בורג כיהן כח"כ ויו"ר הכנסת מטעם מפלגת העבודה