המנצח בבחירות יהיה גם זה שיפסיד

כשבועיים וחצי לפני הבחירות, אפשר כבר להמר מי תהיינה המנצחת והמפסידה הגדולה שלהן, ובשני המקרים מדובר באותה רשימה. המנצחת תהיה רשימת הליכוד ביתנו, כיוון שהיא כמעט בוודאות תקבל את מספר המנדטים הגבוה ביותר ותתגלה כיחידה שמסוגלת להרכיב קואליציה. אך גם המפסידה תהיה המפלגה המאוחדת הזו, מפני שככל הנראה, כל האפשרויות הקואליציוניות שיעמדו מולה יהיו שבריריות ולא נוחות.

כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013

זה, כמובן, מצב מתסכל למדי, אבל במפלגתו של ראש הממשלה המכהן יכולים לכל הפחות להתנחם בעובדה שהוא אינו חדשני במיוחד: למעשה, בגלל האופי יוצא הדופן של המערכת הפוליטית הישראלית, הרי שמאז 1977 נהוג כי המנצחות של הקמפיין הן גם המפסידות שלו.

באותה מערכת בחירות בסוף שנות השבעים, למשל, התגלתה ד"ש כלהיט הגדול של הקלפי, לצד הליכוד. אך כיוון שמה שחשוב כאן באמת הם הרכבי הגושים ולא מספר המושבים האינדיבידואלי של כל מפלגה, התברר מיידית כי ההישג שלה היה חסר ערך: 15 המנדטים שלה היו תקיעת יתד מדהימה יחסית לתנועה חדשה, אבל נוכח התוצאות האחרות – לא אפשרו לה להתייצב כלשון מאזניים. דבר זה הוציא את העוקץ מן הפריצה שלה ומקיומה בכלל, ואכן היא התפרקה במהרה.

ארבע שנים לאחר מכן, לא הייתה תופעה דומה, ולהישג של המנצחת הגדולה והיחידה, מפלגת הליכוד, היה ערך אמיתי. ב-1984, לעומת זאת, השכילה ישראל ליצור מוטציה חדשנית בקנה מידה בינלאומי: מערכת בחירות שבסופה, איך שלא מסתכלים על זה, אין אף מנצחת. המערך קיבל את מספר המנדטים הגדול ביותר (44), ובכל זאת לא יצא כשידו על העליונה, שכן לא באמת היה יכול להקים קואליציה. הליכוד, לעומת זאת, לא היה יכול לחגוג אף הוא, שכן גם עם 41 המנדטים שלו והגוש שעמד בצדו לא ניתן היה להרכיב ממשלה.

ב-1988, לכאורה כבר לא הייתה בעיה כזו: הליכוד היה המפלגה הגדולה ביותר (40 מנדטים) וגם עמד בראש הגוש הרחב ביותר בכנסת, שכן למחנה הימין היו בה 65 מושבים. אולם עם הזמן התגלה כי ההתחזקות הדרמטית והלא צפויה של המפלגות החרדיות המעיטה בערכו של הניצחון הזה. היא הפכה למעשה את מפלגת השלטון לבת ערובה של ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה, הניחה את הקואליציה שלה על כרעי תרנגולת וגם כמעט פירקה אותה שנתיים לאחר מכן במסגרת התרגיל המסריח.

ארבע שנים לאחר מכן, הליכוד ויצחק שמיר כבר נפלו סופית, אך גם זה לא זיכה את העבודה וגוש השמאל בניצחון אמיתי. רבים זוכרים את ליל מהפך 1992 כערב אופורי והיסטורי, אבל רק כיוון שהם מביאים בחשבון את תוצאות המדגם שהתפרסמו בו בתחילה – ולא את נתוני האמת. אלה גילו כי ליצחק רבין היה רוב שברירי, שגם כמעט התבטל בגלל סימני השאלה סביב חוקיות ההצבעות במזרח-ירושלים למד"ע בראשות מוחמד דראושה.

אלה אושרו בסופו של דבר והבטיחו לשמאל רוב בכנסת, אולם הוא עדיין היה פריך להפליא והתפורר עוד יותר בעת ש"הדרך השלישית" התפלגה מהעבודה. מהלך זה אילץ את רבין לסחור ולמכור עם מתפלגים אחרים, אלה שפרשו מצומת. רק כך הצליח לקדם את מהלכי השלום שלו, מה שמעיד כי ניצחונו בליל בחירות 1992 לא באמת היה שלם ומכריע.

גם בגלל כל התרגילים המלוכלכים שהוזכרו לעיל, השתנתה שיטת הבחירות ב-1996. המצביעים עברו לבחור בשני פתקים, אחד לראשות המפלגה ואחד לראשות הממשלה, והדבר אמור היה להבטיח יציבות שלטונית ולמנוע את תופעת הסחטנות של הרשימות הסקטוריאליות. מובן שכפי שקורה לעתים קרובות בחיים, פתרון קסם רק מוליד צרות אחרות, וכתוצאה מכך, גם הפעם המנצחים של המערכה היו בעת ובעונה אחת גם הקורבנות שלה.

הפעם היה זה בנימין נתניהו, שנבחר לראשות הממשלה. אך ניצחונו על פרס עומעם בידי המספרים הבעייתיים של הליכוד, שבגלל ההצבעה בשני פתקים קיבל 32 מנדטים בלבד, בדיוק כמו ארבע שנים קודם לכן, ואפילו לא היה למפלגה הגדולה ביותר בכנסת – תואר זה היה שמור לעבודה, עם 34 מושבים. בטווח הקצר, ההשלכות היו שביבי מצא עצמו בעמדה לא נוחה מול שותפיו הקואליציוניים, ואכן הוא לא הצליח להחזיק אותם במשך זמן רב ואיבד את כיסאו. בטווח הארוך יותר, המשמעות הייתה שהמעבר לשיטה אחרת הביא לסוף עידן המפלגות הגדולות – עידן שגם האיחוד בין הליכוד וישראל ביתנו אינו מצליח להחיות.

נתניהו התחלף ב-1999 באהוד ברק, ואצלו זה כבר היה ניצחון פירוס לכל דבר ועניין. אמנם בקרב על ראשות הממשלה הוא השיג רוב מכריע, אך בכנסת עמד לרשותו גוש של 60 מנדטים בלבד. כלומר, לא היה לו שום סיכוי לשלוט כך לאורך זמן, ואכן הקדנציה שלו התגלתה כקצרה להפליא, מה שהעמיד באור מגוחך את החגיגות הנרגשות לכבודו בכיכר רבין בערב ניצחונו ההיסטורי לכאורה.

את ברק החליף אריאל שרון ב-2001, ובגלל החריגות של הבחירות שבהן עלה לשלטון, מצא עצמו גם כן במצב משונה: הוא היה ראש הממשלה, אך למפלגתו, הליכוד, היו 19 מנדטים בלבד, שבעה פחות מאשר לעבודה. ב-2003, לעומת זאת, באופן חסר תקדים בשני העשורים האחרונים לא נלוו לניצחונו שום סייגים או מצבים חריגים. בראשותו, הליכוד קיבל אז לא פחות מ-38 מנדטים, שהפכו מיד ל-40 בשל האיחוד עם ישראל בעלייה, וגוש הימין-חרדים נשק ל-70 מנדטים. לפיכך, עמדו לרשותו שלל אפשרויות קואליציוניות, והוא אכן השתמש בהן לרווחתו ושמר על יציבות יחסית.

בסופה של הקדנציה ההיא פירק שרון את הליכוד והקים את קדימה, שהייתה לכאורה המנצחת הגדולה של בחירות 2006. אך גם הפעם, זה היה ניצחון שכולו הפסד: המפלגה חלמה בתחילה על 50 מנדטים, עמדה ברוב הסקרים על יותר מ-35 מושבים, אבל בסופו לא שמה לב שרשימת הגמלאים הקטנה והלא מאיימת לכאורה גזלה ממנה ברגע האחרון המוני קולות ואילצה אותה להסתפק ב-29 כיסאות בלבד. אז נגוז החלום להקים מחדש את עידן מפלגות הענק ותמה התקווה להפוך את קדימה למפלגה כזו. וכך, במה שהיה לכאורה הישג גדול, נסללה הדרך לדעיכתה והתאדותה של התנועה.

אך לפני ההתאדות הזו, הספיקה קדימה לרשום ניצחון פירוס נוסף – ב-2009, אז ניצבה בתום הבחירות כמפלגה הגדולה בכנסת, הפעם עם 28 מנדטים, אך בדיוק כמו במקרה של העבודה ב-1984, לא היה בכך תועלת, שכן לא היה באפשרותה להקים ממשלה. הליכוד לא יסבול הפעם מן הבעיה הזו, אבל נוכח התנאים הכה סבוכים שמחכים לו בקואליציה, נתניהו אולי עוד יצטער שנבחר. בלתי מנוצח ככל שיהיה, הוא עדיין מוצא עצמו במצב בלתי אפשרי.

לכל הפחות, הוא יכול להתנחם בכך שגם גדולות ממנו עומדות עתה בפני אתגר דומה: אנגלה מרקל, לפי כל הסקרים, תזכה בוודאות בקרוב לקדנציה נוספת כקנצלרית גרמניה. אולם, בשל היעלמותם הצפויה מן הפרלמנט של שותפיה הנוכחיים והדועכים מן המפלגה הליברלית, גם היא תעמוד בפני מלכוד קואליציוני שלא ברור איך, אם בכלל, תצא ממנו. גם ברק אובמה, כפי שאנו יכולים ללמוד מחדש מדי יום ביומו, עומד מול בית נבחרים לעומתי שמקשה עליו לממש את ניצחונו.

אפשר עוד למצוא לכך שלל דוגמאות בינלאומיות עכשוויות והיסטוריות, אולם בכל המדינות הנידונות, לעתים קרובות בכל זאת היה מצב שבו השליט הנבחר נהנה מניצחון גדול ואמיתי שאפשר לו לכהן כהלכה, ואילו כאן זה כמעט לא קרה בשלושת העשורים האחרונים. יתרה מכך, הניסיונות לתקן את המצב הזה רק החמירו אותו עוד יותר, עד כדי כך שכבר לא ברור אם אי פעם תהיה איזושהי דרך לפתור אותו.

סביר להניח שבמסגרת המשא ומתן הקואליציוני המפרך הצפוי לו, יידרש נתניהו להבטיח לאחת משותפותיו מהלכים לשינוי שיטת הממשל. אך נוכח הניסיון ההיסטורי המר, קשה להאמין שבאמת ישכיל לעשות זאת, בטח שלא בצורה אפקטיבית. לפיכך, כבר עתה אפשר להמר כי מתי שלא תבוא מערכת הבחירות הבאה ומה שלא יקרה בה, גם בפעם הזו המנצחת והמפסידה הגדולה שלהן יהיו אותה אחת.


הכתבות הקודמות בסדרה:
מדודו טופז עד נפתלי בנט: פליטות פה לא מכריעות בחירות
פתק בקלפי או יום שאנטי? הציבור מצביע ברגליים
חידון בחירות: תולדות הזיגזג - מה אתם זוכרים?
קולות מבוזבזים או הישג מדהים? תלוי באחוז החסימה
מגוש חוסם לגוש אגו: השמאל כבר לא יכול
ההיסטוריה מוכיחה: יציאה לקרב לא מבטיחה ניצחון בקלפי
מבן גוריון עד ברק: מפלגות כוכבים מתנפצות לרסיסים
הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא