בשבוע הבא יחלו שידורי התעמולה של הרשימות המתמודדות בבחירות. החוק כופה על ערוצי הטלוויזיה ועל תחנות הרדיו לפנות את זמן האוויר למען שידורים אלו, אף על פי שעצם אזכור המועד המתקרב שלהם מעורר צחוק המהול בתחושת קבס אצל המאזין או הצופה.
ההפקות המפלגתיות נעשות תחת עיניהם הבוחנות של פוליטרוקים, מטעם המפלגות. תפקידם של משגיחי הכשרות הפוליטית הללו הוא אחד: להשגיח כי לא תשורבב למשדרים מילה אחת של מציאות אמת. כן, של אמת. המשדרים האלה, לעיתים מגוחכים, הם משדרים שעומדים בסימן של ייפוי המציאות: איפור פניהם של מי שיופיעו מטעם המפלגות כדי לנסות ולשכנע אותנו. האיפור הטלוויזיוני הזה, הנעשה בשאר ימות השנה כדי ליישר קמטים ולייפות דיוקנאות של שדרים, חורג במשדרי התעמולה מן העיסוק הבלעדי בקלסתר הפנים, כי תכשירי האיפור יגיעו גם אל התכנים עצמם.
"שכבות האיפור" של משדרי התעמולה מיועדות לייפות את המציאות כדי שיהיה אפשר להתבונן בה במשקפת פוליטית, המרחיקה את המציאות ומקרבת את הסילוף, ולעיתים אפילו להפוך אמת לשקר, ושקר לאמת, ברוח חזונו המבעית של ג'ורג' אורוול. רק כך מפיקות המפלגות, באמצעות במאים "מטעם", אשליה בתקווה שמשדריהם ישפיעו, אם כי מחקרים כבר הוכיחו כי השפעת המשדרים היא מצומצמת. רק משדרים מעטים יגרמו לבוחר לשנות את דרך הצבעתו.
כל רשימה מתמודדת זכאית להקצבת זמן בסיסית של שבע דקות שידור. אם הרשימה מיוצגת בכנסת היוצאת, היא תקבל עוד שתי דקות שידור, לכל אחד מן הח"כים שמכהנים מטעמה. זהו זמן שידור יקר ביותר, המבטיח מאבק בין הערוצים המסחריים לבין ועדת הבחירות המרכזית, וזאת בימים שבהם ערוצי הטלוויזיה המסחריים נאבקים על קיומם הכלכלי ומצמצמים הוצאות. ומדוע לא ישלמו המפלגות לערוצים המסחריים דמי שידור, שהרי תשדירים אלה הם דברי פרסומת?
עד שיתחולל שינוי זה, ייעשה מצד הערוצים המאמץ לדחוק את שידורי התעמולה קרוב יותר ככל האפשר אל עבר חצות. כי מה הם שידורי התעמולה? יש בהם משום הבעת אי אמון נחרצת בשידורי האקטואליה העיתונאיים, שמא הם לוקים בהטיה פוליטית, ולא אחת הטיה זו קיימת לטובת מפלגה זו או אחרת. אבל לקברניטי הטלוויזיה אין "מה לומר" בעניין תשדירי התעמולה. רק השופט אליקים רובינשטיין, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, יוכל לצנזר את תשדירי התעמולה שיוגשו לו לבחינה שעות לפני השידור.
וכך, ערב ערב, לשעות אחדות, יופקע מערוצי הטלוויזיה ומאיתנו הזמן שצריך להיות מוקדש לחופש הדיווח העיתונאי. זהו הסדר חוקי אנכרוניסטי, המוכיח שוב את קיומו של פן התלות בשלטון של הערוצים המסחריים. וכל זאת בעידן שבו מתאפשרת החדרת תכנים פוליטיים ואחרים לאינטרנט.
האם, למשל, יוכל כבוד השופט רובינשטיין לפקח על התכנים של מאות ויותר טוקבקיסטים, שאולי נשכרו על ידי מפלגה פלונית, רק כדי להכפיש באמירותיהם מנהיג או מנהיגה של מפלגה יריבה? האם זו איננה תעמולה? שידורי התעמולה החליפו את כרזות הרחוב. החקיקה איננה יכולה להדביק את ההתקדמות הטכנולוגית, את הזרימה החופשית של מידע, פוליטי או אחר.