קול ישראל

אחרי 43 שנים בקול ישראל, דני דבורין עוזב. "נבעט" אולי תהיה מילה מדויקת יותר, כי גם בגיל 67 הוא מרגיש בשיא אונו, אבל לא תצליחו להוציא ממנו מילת ביקורת על מישהו. האיש והקול, אחד הסמלים המיתולוגיים של השידור הממלכתי ושל הממלכתיות בשידור, הולך הביתה. תיקון: לא הביתה. גם הוא, כמו עמיתו לשעבר מאיר איינשטיין, מצא מחסה בחיקה החם של תחנה מסחרית, 103FM. חתיכת שו?ק.

אז מה, הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת?
"אני לא חושב על זה ככה. נסגרה דלת, ונפתחה דלת חדשה. אתה חושב שהמיקרופונים שם שונים מאלה של קול ישראל? אני מרגיש עם זה מצוין, ואני נרגש ומוכן לפרק החדש בחיי. גמרתי קריירה אחת, אני מתחיל אחרת. יש חיים גם אחרי קול ישראל".

אלה לא ימים רגילים עבורו. בחודש האחרון כל המחשבות שלו נתונות לפרישה, כולם פתאום מדברים איתו על זה, אבל לא, הוא לא עצוב. ככה לפחות הוא אומר.

"התכוננתי נפשית לזה שגיל הפרישה שלי מגיע. אני יודע שמאות מיליונים עשו את זה לפניי. אני עובד מדינה, והגיע זמני. היו לי שנים נפלאות במחלקת הספורט של רשת ב', בחלק מהזמן גם ניהלתי אותה, ותמיד שידרתי. הרגשתי שזה בכלל ההובי שלי, שאני כמו ילד בחנות שוקולד. אני מקבל המון מחמאות. הרבה אנשים אומרים לי: תישאר, תישאר, תישאר".

איך תשתלב עם הסגנון הצעקני והלא ממלכתי של תוכנית הספורט ב?103FM? הרי אלה דברים שאתה לא מכיר.
"אני מסתדר עם כולם. אשמור על הסגנון שלי ואגיד את שלי. אין לי בעיה עם אף אחד. זה מרגש אותי, יש לי פרפרים בבטן, וזה טבעי בעיניי שאמשיך לעסוק בספורט ולהיות מאחורי המיקרופון. אני שמח מאוד שניתנת לי ההזדמנות לעבוד במקום חדש".

אבל ברגע אחד קטן, פליטת פה אולי, יצאה מדבורין מחשבה שלו על כל העניין. זה היה בחדר צדדי באולפן של קול ישראל בתל אביב, כששאלתי אותו למה הוא הולך. "מה רצית, שאפרוש בגיל 85?" שאל. ואז עצר לרגע ומילמל לעצמו: "בעצם, למה לא?"

היה משהו לא נוח, לעיתים גם צובט, בפרידה החגיגית והמתוקשרת מדבורין בשבת שעברה, בתוכנית "שירים ושערים", שאותה הגיש בפעם האחרונה לפני יציאתו לפנסיה. הוא היה שם עם הצוות הרגיל, בראשות המפיק עתמנה והבי, אבל שום דבר לא היה רגיל בשידור הזה. ראש הממשלה בירך ("חשבתי בהתחלה שזאת מתיחה של מוטי גלעדי"), השר סילבן שלום הפתיע כששידר מהאולפן את תוכנית הפרידה, גם אבי לוזון בירך ואלי גוטמן ועוד עשרות חברים ומכרים. אחד העובדים פרש לרגע הצידה מההמולה הגדולה, לקח חופן שקדים ובוטנים מהכיבוד שהביאה משפחתו של דבורין, ואמר שצריכים לשאול בקול רם וברור את מנהלי קול ישראל למה דבורין פורש. האם באמת לא היתה דרך להשאיר אותו במערכת, כשהוא עדיין בשיא כושרו הרדיופוני?

דבורין, ששידר מאות משחקי כדורגל, תשעה מונדיאלים ושבע אולימפיאדות, וחווה את כל הרגעים הכי מרגשים בתחרויות הספורט הכי נחשבות בארץ ובעולם, הוא לא האיש שאפשר לשאול אותו את השאלות הללו. הוא מעולם לא השתמש במיקרופון אפילו להבעת אכזבה או ביקורת נוקבת על משהו. כשז'וז'ו אבוטבול, שמגיש את התוכנית לצידו עם מירי אליקים, אומר מילה גסה על ההתאחדות לכדורגל, דבורין מחייך לעצמו במבוכה ועובר הלאה. המאזינים לא רואים את המבוכה שלו. כשהוא נשאל על ידי חברו הקרוב, הכתב אשר גולדברג, למה הזיל דמעה, הוא מחזיק את ידה של רחל אשתו, שיושבת לצידו בשידור, ומייד מתיישר. "הכל בסדר, כלל לא הרגשתי בכך", הוא אומר בעברית המהוקצעת שלו. הנה הוא אפילו מצטלם בחדווה עם בוני גינצבורג, האיש שכנראה יחליף אותו בעמדת המגיש, אבל דבורין אומר שאין לו מושג מי ימלא את תפקידו.
חנה (41), הבת הבכורה שלו, לא יכולה לעצור את הדמעות. היא כבר נולדה לתוך "שירים ושערים". "בשבתות אבא תמיד היה נוסע לשדר ברדיו, ואנחנו היינו הולכים לסבא וסבתא. היינו יושבים שם בדממה ומקשיבים לכל מילה שלו, ולפעמים סבא לוניה היה אומר למכשיר, 'לא ככה. תגיד ככה'. בשבילי זה הרי לא היה דני דבורין, זה אבא שלי. גדלנו על הגולים שהוא תיאר, על ההתלהבות שלו. זה היה מרגש. עכשיו זה נגמר, וזה משהו שקשה לתפוס. אבא שלי? בבית? ייקח עוד הרבה זמן להתרגל לזה".

הבנים דורון (38) ויובל (35) אומרים לה שיהיה בסדר. שיש גם משהו משמח בפרישה של אבא. אבל לא בטוח שהם בעצמם מאמינים בזה, כי הם הרי מכירים את אבא: מכור לעבודה, מתייחס בחרדת קודש למקצוע שלו, קפדן ודייקן כמעט להחריד. כבר לא עושים כאן כאלה.

"בכל לילה אני מתעורר בארבע לפנות בוקר, בחרדה ששכחתי להתייצב להגשת פינת הספורט ביומן הבוקר של קול ישראל", הוא אומר. "זה קורה לי גם אם מדובר במשמרת שלי וגם אם לא. זה כבר משהו שאני לא שולט בו".

החרדה הזאת, וההקפדה היתרה על הזמנים ועל ההתארגנות לשידור, ליוו אותו גם במשחקי הנבחרת בחו"ל. "לא חשוב איפה הייתי, תמיד לקחתי מונית ספיישל והגעתי למגרש לפחות שעתיים לפני המשחק. העיתונאים האחרים היו מגיעים חצי שעה לפני, בהסעה הרגילה והמסודרת. אני הייתי מודאג. לא פעם קרה שהגעתי והיו בעיות עם עמדת השידור. הרי אנחנו מעבירים את השידור למעשה מטלפון, והיו פעמים שהיו בעיות עם הקו.
"בתקופה של שלמה שרף כמאמן הנבחרת הסתערתי פעם על הטלפון של שגריר ישראל בליטא, כי אז הבטריות של הטלפון האלחוטי עוד היו נגמרות מהר ולא היה לי איך לשדר. באחד המשחקים של הנבחרת ביוון הקו לא עבד, ושעתיים שיגעתי שם את כל האיצטדיון. בסוף שידרתי מהנייד שלי".

במחציות של המשחקים, כשכל העיתונאים האחרים הצטופפו בחדר "האנשים החשובים מאוד" של האיצטדיון, לכדו בקיסם סלמון מעושן עם גבינת שמנת והתבשמו מחשיבות עצמית, דבורין נשאר בעמדת השידור והתקשר הביתה, לאבא. מכל מקום בעולם.

"לאורך כל הקריירה שלי היה לי חשוב לשמוע את דעתו מה אני צריך לשפר. הפעם האחרונה שעשיתי את זה היתה ארבעה ימים לפני מותו, במארס 2000, אז היה משחק ליגה בין מכבי חיפה להפועל תל אביב. ואבא, שהיה שחקן ואדם גדול וגם שיחק בנבחרת ארץ ישראל, היה אומר לי, 'דני, למה לא אמרת שהרץ הימני צריך ללכת לכיוון האמצע? ולמה לא ציינת על המגינים? תתייחס לזה'. ועוד שלל עצות זהב שקיבלתי ממנו. במחצית השנייה הייתי תמיד מיישם את העצות שלו, עד סוף המשחק".

מה, אף פעם לא היית רעב? לא קינאת בחברים שלך שזוללים את עצמם לדעת?
"לא, הדברים האלה אף פעם לא דיברו אלי, כולם ידעו שאני לא בא לחדר האוכל הזה. להפך, בכל משחק הייתי מוריד שניים?שלושה ק"ג מרוב אדרנלין בשידור. אגיד לך יותר מזה, ואני נותן את זה כעצה חינם לשדרים מתחילים ואולי גם ותיקים: אני תמיד באתי לשידור רעב מאוד. מהבוקר לא הייתי נוגע באוכל - לא לפני שידור משחק מהמגרש, לא לפני הגשה של 'שירים ושערים'. הייתי חייב להגיע על בטן ריקה, ערני, לא כבד מאיזו ארוחה גדולה. לפעמים הייתי עומד ומשדר, וצועק 'שער!!!' ומתלהב, והרגשתי קליל, כי לא דחפתי סתם מנות גדולות לפני השידור. זה היה אחד הסודות הכי גדולים שלי במקצוע הזה".

דניאל דבורין ("ברדיו קיצרו את שמי לדני, אני לא זוכר מי") נולד בתל אביב לשולמית ואריה (לוניה), וכבר בגיל שנה וחצי, עם שיער ארוך של ילדה, לקחו אותו למגרש. זה פשוט היה המקום שבו בילה אביו את כל זמנו כשחקן בית"ר ת"א ונבחרת ארץ ישראל, ואחר כך כמאמן בשלל קבוצות.

"אני למעשה הייתי הילד של הקבוצה. אמא שלי לימדה אותי לקרוא כבר בגיל 5, רק בגלל שהייתי חייב לדעת מה כתבו על אבא במדורי הספורט".

בגיל 15 וחצי כבר קיבל את תעודת הכתב הראשונה שלו מהעיתון "חדשות הספורט", בעזרת אביו ששימש פרשן הספורט של העיתון. הוא סיקר את תוצאות משחקי הנוער.

בצבא היה בעל פרופיל נמוך בגלל סעיף של תת?משקל ("הייתי ממש אפרוח, היום אני נאבק בדיאטה") ושירת בחיל השלישות.
ב?1966, בגיל 20 וחצי, נשלח דבורין על ידי "חדשות הספורט" לאנגליה, לסקר את המונדיאל הראשון שלו. כעבור שלוש שנים הוא התקבל לעבודה ברשת ב' של קול ישראל, במחלקת הספורט שניהל נחמיה בן אברהם האגדי, ושם פגש גם את גדעון הוד ועמי פזטל - כולם הכירו את אביו לוניה, ודאגו להכשיר את הילד לעבודה.

"במשך שנה רק הסתכלתי על נחמיה, שהיה הפרופסור הכי גדול לשידורי הכדורגל, ועל עמי, שלו אני חייב הרבה בקריירה שלי. אני זוכר שנחמיה בא אלי ואל שמעון וילנאי ואמר לנו שאנחנו גם מתחילים לקבל כסף וש'זה סכום פיקס, אל תחשבו בכלל שאם תביאו עשר ידיעות ביום תקבלו על כל אחת'".
דבורין התחיל לשדר בתוכנית המיתולוגית "ממגרש הספורט", ששודרה במוצאי שבת בין 18:30 ל?19:00, ואחר כך השתלב ב"שירים ושערים" ככתב במגרש שמעביר דיווחים לאולפן. בשנתיים הראשונות התוכנית לא שודרה בשידור חי מהמגרשים.

שנות ה?70 וה?80 היו השנים הגדולות של שידורי הספורט הגדולים ברדיו. בטלוויזיה היה רק ערוץ אחד, שלא שידר שידורים ישירים מהמגרשים, אינטרנט לא היה אפילו בתכנון, וההאזנה ל"שירים ושערים", בכל שבת בצהריים, היתה חלק מהתרבות המקומית במאות אלפי בתים בישראל. היא נכנסה אפילו לאחד המערכונים הפופולריים ביותר של הגשש החיוור.
"תמיד הרגשתי ברדיו כמו צייר שצריך לצייר עבור המאזינים את מה שעיניו רואות", אומר דבורין. "אין ספק שהכניסה של הטלוויזיה לשידורים הישירים, באמצע שנות ה?80, שינתה את התמונה. מרגע שאנשים התחילו לראות את המשחקים בטלוויזיה, זה היה כמובן משהו אחר לגמרי".

למה לא הלכת לטלוויזיה?
"הטלוויזיה פחות התאימה לי. שידרתי בטלוויזיה במונדיאל אחד, ארה"ב 1994, ופתאום קלטתי שאני לא מפסיק לתאר כל שנייה, כאילו אני ברדיו. דרך זה הבנתי שהרדיו מתאים לי כמו כפפה ליד, והטלוויזיה היא פחות אני. אגב, דווקא עכשיו יש לי הרגשה שאני יכול לעשות שידור בטלוויזיה הרבה יותר טוב מבעבר. למדתי דברים, הפנמתי איך צריך לתאר את מהלך המשחק לצופים, ולא למאזינים".

אחרים לידך דווקא עשו את המעבר הזה. מאיר איינשטיין, למשל.
"אני מאוד מעריך את מאיר, הוא הצליח לעשות את זה ואין לי שום בעיה עם זה".

מה חשבת על השידור הבלתי נשכח שלו מפארק דה פראנס,
כשהוא נשנק בזמן תיאור שער היתרון של ישראל? לך צווחות כאלה לא היו יכולות לקרות.
"זה הלב של מאיר ששידר שם, לא הגרון שלו. נכון, הוא חשב שהשער הזה חריג לטובה, ולכן הוא התלהב".

דבורין עוצר לרגע, נחרד שמא אמר משהו שעלול להתפרש כביקורת על איינשטיין. כזה הוא האיש. "אני אהבתי את השידור ההוא", הוא מחדד. "כל גופו וליבו היו בו. מה שכן, הצטערתי מאוד שלא אני שידרתי את המשחק הזה ברדיו. תשמע, אני אומר לך שוב, אני ביחסים טובים עם מאיר, מעריך אותו מאוד, וסופר מפרגן לו. אל תעשה לי כאן סכסוכים".

אתה תמיד נזהרת מהבעת רגשות בשידור.
"תמיד הייתי אובייקטיבי וניטרלי, ושמרתי על זה מכל משמר. זוהי דרכי. לא תשמע אותי אומר מילה רעה על איש. אבל כשהנבחרת שיחקה גרוע, אמרתי את זה בשידור, לא פחדתי להביע דעה. אנשים אף פעם לא ידעו את מי אני אוהד. ולי הרי היתה תמיד פינה חמה לבית"ר ת"א. גם כששידרתי אותם, תמיד השתדלתי לשמור שהעניינים שלי לא יבואו לידי ביטוי בשידור".

אז איך אתה חי עם תרבות הצעקות בתוכניות הספורט, שהתחילה עם "יציע העיתונות"?
"לא יוצא לי לראות 'יציע העיתונות'. זה בשעה מאוחרת. אני גם לא מתכוון להעביר ביקורת על קולגות שלי. לא ייצא ממני דבר כזה".

לפעמים, כשאף אחד לא שומע, אתה נותן איזו צעקה? מתעצבן כהוגן על משהו?
"יעידו מכריי וחבריי ובני משפחתי שאני אדם מאוד נינוח. אני לא זוכר את עצמי צועק. זה המזג שלי. גם כשהייתי מתקשר לכתבים בשעת לילה מאוחרת והיתה לי ביקורת על שידור זה או אחר, זה נעשה בהגינות ובסובלנות".

עם כל שלל השידורים החיים בטלוויזיה ובאינטרנט, שידורי הספורט ברדיו הם לא פאסה?
"אני לא חושב. 'שירים ושערים' עדיין מדברת לאלה שנוסעים במוצאי שבת בכבישים, למשל. אני יודע שלא מאזינים לנו בהכרח ארבע שעות, ומספר המשחקים בשבתות ירד, כי משחקים גם בראשון ובשני. אבל יש לפעמים מחזורים עם חמישה משחקים בשבת. מה עם נהגי המוניות? מה עם אנשים שקופצים לכמה דקות לקיוסק? לפי התגובות שאנחנו מקבלים, התוכנית עדיין מאוד מואזנת. אני חושב שיש לה זכות קיום".

ולרדיו בכלל?
"בוודאי. אני לא יכול לפתוח את הבוקר בלי יומן הבוקר של קול ישראל. לרדיו יש ייחודיות משלו, וברור שיש הרבה מאוד מאזינים שאוהבים אותו".

מה דעתך על מה שקורה ברשות השידור?
"לכל אחד יש דברים שהוא שומר לעצמו. אני מאוד נהניתי פה".

דבורין גר בבת ים עם אשתו רחל, שהיתה 32 שנה מורה לתנ"ך, ללשון ולהיסטוריה, מחנכת ו"אשת חינוך מהמעלה הראשונה", כדבריו. ליד המיטה שלו יש ספר תנ"ך שבו הוא קורא מדי לילה, וגם על פרקי תהילים הוא לא פוסח.
הוא תולעת ספרים. קורא הכל, בעיקר רומנים גדולים. גם כתב לא מעט ספרים על כדורגל ועל ספורט בכלל. את הריאליטי בטלוויזיה הוא לא רואה, "זה פשוט לא מדבר אלי. אני דווקא מעדיף את הסדרות המשובחות של הבי.בי.סי. גם תוכניות ספורט, כמובן".

הוא ידען גדול, אנציקלופדיית ספורט מהלכת, ולא שוכח אנקדוטות, חשובות יותר ופחות, גם 40 שנה אחרי. מה שיפה בו זה שגם 40 שנה אחרי, הוא עדיין מתרגש ומתלהב מהן כאילו הן קורות עכשיו ממש.

למשל הסיפור על "אחד הגולים הכי גדולים ששידרתי בחיים, במשחק של ישראל באוסטרליה ב?1989, במסגרת מוקדמות המונדיאל. זו היתה התקופה של יענק'לה גרונדמן ויצחק שניאור, שאימנו אז יחד את הנבחרת. אלי אוחנה נתן שער מדהים, אחרי שסיבסב את כל ההגנה של אוסטרליה. בתקופה ההיא העיתונאים עוד היו חוזרים עם השחקנים למלון, ובזמן הנסיעה באוטובוס פתאום גרונדמן קרא לי, נתן לי מיקרופון, ואמר לי 'דני, תשמח אותנו, תשדר לנו שוב את הגול של אלי'. לא יכולתי לסרב. מצאתי את עצמי משדר לשחקנים פעם אחר פעם את הגול. הם היו שמחים, חבל על הזמן".

מה עובר לך בראש כשאתה משדר את הנבחרת של היום?
"יצא לי לשדר את הנבחרת גם בקמפיין הנוכחי של מוקדמות המונדיאל. עד עכשיו התאכזבתי. בכלל, גם הרמה בליגה מאוד ירדה. אני לא מבין למה שחקן ישראלי לא יכול לרוץ יותר משניים?שלושה ספרינטים. למה הוא מייד חייב לנוח. כנראה הדרישות של המאמנים מהשחקנים לא מספיקות".

יש לך קשר עם המאזינים?
"בלי סוף. מגיעים אלי המון מכתבים ממאזינים שרופים של 'שירים ושערים', וטלפונים. אנשים מזהים אותי ברחוב - לא לפי הפנים, לפי הקול. לפעמים, כשאני בסופר עם רחל ואנחנו מדברים במהלך הקניות, אנשים שומעים אותי וניגשים לשאול, 'תגיד, אתה לא דני דבורין?' במונדיאל האחרון בדרום אפריקה הסתובבתי עם הכתב איתם לחובר באחד השווקים, ופתאום צעיר אחד התנפל עלי בחיבוק: 'אתה דני דבורין?' הוא זיהה אותי לפי הקול. הצמיד לי את הנייד שלו והתחנן שאדבר עם אבא שלו בישראל, שמעריץ אותי".

מפריע לך שאתה לא סלב?
"ממש לא, אף פעם לא נמשכתי לזה".

מה מרגש אותך בחיים חוץ מכדורגל?
"המשפחה שלי. אני מתרגש מאוד כשאני בא לשחק עם הנכד שלי כדורגל בשכונה. הוא אומר לי, 'סבא, אתה תעמוד בשער ואל תעשה לי בושות'. ואני שומר על השער מכל משמר, רק כדי שהנכד שלי לא יתבייש בי שחטפתי גול. ואני משחק איתו ומתאבד על הכדורים, שיהיה גאה בי. זה אושר גדול בשבילי".

למי אתה מתגעגע?
דבורין נאנח. ברגע הזה, הנדיר עבורו, קולו הדרמטי נאלם. הוא נשען לאחור ולופת את ידיו מאחורי הראש. עיניו אדומות.
"אני כל כך מתגעגע להורים שלי. בכל יום הם חסרים לי. זה מעסיק אותי המון. היה לנו קשר מאוד חם ומיוחד. אבא נפטר לפני כמעט 13 שנים, ואמא חמישה חודשים אחריו. ואני לא יכול לשכוח איך אחותי רבקה טיפלה באמא בגבורה עילאית. גם עכשיו, בפרידה שלי מהרדיו, הם חסרים לי מאוד".

ההישגים הכי מרשימים בקריירה שלי:
"ראיון בלעדי עם פלה (במונדיאל בארגנטינה, 1978), ראיון עם ז'יסט פונטיין, החלוץ האימתני של נבחרת צרפת (במונדיאל באנגליה, 1966), ראיון ענק עם יוהאן קרויף שהגיע ארצה עם אייאקס (1967), והעובדה שהבאתי את אוסביו, השחקן האגדי מפורטוגל, להיות פרשן לצידי".

השער הישראלי הכי גדול ששידרתי:
"אני חושב שזה השער של רוני רוזנטל נגד אזרבייג'ן במוקדמות יורו 1996, כשהוא עשה סלאלום וחרש את כל המגרש עד הגול".

השער הכי מרגש ששידרתי במונדיאל:
"שער הניצחון של חורחה בורוצ'גה ב?2:3 של ארגנטינה נגד גרמניה בגמר המונדיאל במקסיקו 1986. זה היה מרגש, מותח ודרמטי. צרחתי שם: 'גביע העולם לארגנטינה!'"

המשחק הכי מרגש שראיתי:
"הניצחון של אנגליה על גרמניה במונדיאל ב?1966. הייתי שם בתור כתב של 'חדשות הספורט'".

המשחקים הכי גדולים ששידרתי בארץ:
"היו המון. אני לא יכול לשכוח את השידורים שלי בשנים הגדולות של נתניה, עם עודד מכנס לדוגמה".

האירוע הכי מרגש בכל שנותיי ברדיו:
"היו כל מיני, אבל אין ספק שהפרידה המדהימה שאירגנו לי ב'שירים ושערים' היתה אחד הבולטים. והיה עוד משהו שריגש אותי מאוד: ורד ינון ויעל איילון, כתבות במחלקת החדשות, קנו לי עניבה מאוד יפה ולקחו אותי לבית קפה להיפרד".

טיפ לשדרים צעירים:
"תמיד לבוא לשידור כאילו אתה הולך לרוץ 100 מטר והיריב שלך הוא יוסיין בולט. עם אדרנלין בשמיים ודופק של 160".