בסמינר לגרעיני נח"ל שהשתתפתי בו במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל ב-1984, התבקשנו בסבב ההיכרות לדבר על ספר שהשפיע עלינו ועל דמות מספר שאנו מזדהים עימה. אני הצגתי את ספרה של שולמית לפיד "גיא אוני" והדמות שתיארתי היתה של יחיאל, גיבור המשנה של הספר.
הספר יצא לאור שנתיים קודם לכן. הייתי אז חייל צעיר וקראתי אותו בשקיקה בשעות השינה המועטות שהיו לנו, בתוך אוהל הסיירים, תוך כדי שאני מאיר אותו בפנס שאחזתי בפי. כצעיר אידיאליסט, המצטרף לקיבוץ צעיר שזה עתה נוסד בצפון הגולן, הספר נגע בנימי נפשי, באידיאלים שהדריכו אותי אז, ולמרבה הפלא לא "התבגרתי" מהם כמלוא הנימה עד היום.
המסר שקסם לי כל כך בעלילתו של הספר היה ה"צומוד" - הדבקות בקרקע, באדמת המולדת, בכל מחיר, ללא פשרות, על אף כל הקשיים, המהמורות, האיומים, הסכנות והסבל הכרוכים בכך. מושאי הערצתי באותה תקופה (ואף היום) היו חלוצי העליות השנייה והשלישית, אך בספר זה נשביתי בקסמם של חלוצי העלייה הראשונה, מייסדי ראש פינה (גיא אוני בשמה הקודם).
זכותה וחובתה של ישראל לעודד יצירה ציונית
לפני שנתיים יצא למסכים עיבוד קולנועי לספרה של לפיד "גיא אוני" - סרטו של התסריטאי, הבמאי והמפיק דן וולמן. את הסרט עצמו לא ראיתי, אבל בד בבד עם הסרט הופקה מיני-סידרה לטלוויזיה עם אותם השחקנים, ששודרה בערוץ הראשון. צפיתי במיני-סידרה ואהבתי אותה מאוד. אהבתי את העלילה, את המשחק המשובח בה ואת ההישג הנדיר של נאמנות למקור.
הסרט "גיא אוני" הוא סרט ציוני. יש מי שעצם צירוף המילים "סרט ציוני" גורם להם לפריחה. הרי יצירה ציונית, כידוע, היא "אמנות מגויסת", "אמנות ממסדית", "אמנות מטעם", "אמנות פלקטית". הברנז'ה האמנותית והתקשורתית בישראל (וכן, יש לציין, גם הממסד התרבותי בישראל) סולדת מיצירה ציונית. הרי יצירה איכותית חייבת להיות מנוכרת לציונות, מנוכרת ללאומיות, שאם לא כן איך תביא יוקרה ופרסים ליוצריה?
ביום שישי האחרון זכה הסרט "גיא אוני" בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ניו דלהי שבהודו. בשנה שעברה הוא זכה בפרס דומה בסין. מתברר שאנשי המקצוע בחו"ל, השופטים את הסרטים, לא שמעו שסרט ציוני הוא בהכרח סרט "מטעם" ואינם יודעים שאמנות ציונית היא "אמנות מגויסת", רחמנא ליצלן. נהפוך הוא, דווקא הסרט המשובח הזה מצליח בעולם ומביא לנו פרסים וכבוד.
בכמה לעג ובאיזה בוז הגיבה הברנז'ה לפרס היצירה הציונית שיזמה לימור לבנת. שלוש פעמים צפיתי בהצגת היחיד המעולה, האיכותית על פי כל קנה מידה אובייקטיבי והציונית כל כך של פנינה גרי, בביצועה של עדי בילסקי, "סיפור אהבה ארץ ישראלי", שזכה בפרס היצירה הציונית.
כן, זכותה וחובתה של מדינת ישראל לעודד את היצירה הזאת ולשבור את הניסיון ליצירת מונופול פוסט-ציוני על חיי התרבות בישראל.
הסרט "גיא אוני" רחוק מפלקטיות ורחוק מס?ס?מתיות. הוא מעלה על נס את היחיד שאינו הולך בתלם, ההולך נגד הרוח (בניגוד למיתוס המנגיד בין אינדיבידואלים וקולקטיביות בכלל ולאומיות וציונות בפרט), והוא מציב דילמות קשות.