קשה לעמוד בפני כוחו של הרגל. ההרגל להגיב באופן אוטומטי על כל התרחשות, על כל אמירה, מקהה את חושיו של המגיב. נשיא המדינה שמעון פרס לא עומד בפניו של ההרגל, יש אומרים הרגל מגונה, לומר את משנתו המדינית מעל כל במה, ללא תלות בזמן ובתפקיד. המגיבים מימין נזעמים. המגיבים משמאל מלאי סיפוק, שהרי זו זריקת עידוד למצביעים פוטנציאליים המשוכנעים בטוב ליבו של הנשיא, אשר לעת זיקנה היתה לו עדנה.
הדיונים בדברי הנשיא צריכים להיות עקרוניים. כאלו שישימו קץ אחת ולתמיד לדואליות של התגובות ושימנעו מצב שבו ערב בחירות ינוצל המעמד הציבורי של הנשיא להשפעה על תוצאות הבחירות, לכאן או לכאן. כדי להמחיש את הקושי בדבריו של פרס, שבתי אל ספרו שלו, "כעת מחר". כך אמר הח"כ פרס לפני 34 שנים: "ספק אם מרחב טריטוריאלי יכול להעניק למדינה כלשהי הרתעה מוחלטת, אבל היעדר מרחב טריטוריאלי מינימלי מעמיד אותה במצב של אי הרתעה מוחלטת, שבו כשלעצמו יש פיתוי כפייתי כמעט לתקוף את ישראל מכל העברים".
וכי לא ברור שאילו דברים אלה היו נאמרים ממש היום, קשת התגובות לא היתה מתהפכת? ועל כן יש לשוב אל השאלה הבסיסית אשר נשכחה: האם נשיא מדינה מוכרח לבוא משורות הכנסת, מתוככי המפלגות? האם כורח הדבר להעמיד נשיא מדינה, פוליטיקאי מטבעו, במבחן אשר תוצאתו ידועה מראש? וגם אם נניח שעברנו את המכשול הראשון, המכשול הפוליטי, מי ערב לנו שעקרון הפרדת הרשויות ימומש גם אם האישיות הנבחרת לא תבוא מקרב הפוליטיקאים?
שאיפת השמאל לנשיא מתקרבת
תשובת הפוליטיקאים יכולה להיות מפתיעה בכך שהיא יכולה לתת מענה לשתי השאלות האחרונות: ייבחר נשיא מדינה מקרב אנשי הציבור המכהנים בכנסת, אולם ההגבלות הברורות, הקיימות כבר היום בחוק נשיא המדינה, תהיינה מחויבות רענון מעשי, ממשי, עם אמצעי אכיפה ברורים. מי אמור להחליט על כך? שוב אנחנו שבים אל הכנסת, שם ייקבעו הדברים. זהו פח היקוש של הדמוקרטיה הישראלית. הלה מגובה בתקשורת מכוונת מאוד, ועל כן ספק אם הצעת הפוליטיקאים תיענה בחיוב.
תוצאות הבחירות הקרובות עשויות לקרב את שאיפת השמאל לבחירת נשיא משלו. הפעם הוא ידרוש בחירת נשיא מחוץ לכותלי הכנסת. מסע תקשורתי מתוזמר, בסמוך למועד פרישתו של שמעון פרס, יגרום לראובן ריבלין, המועמד הימני לנשיאות, ליישר קו עם מה שנקרא "קו ממלכתי" או, לחלופין, יעורר לחץ בלתי נסבל לשינוי החוק הקיים, דהיינו, להארכת כהונתו של פרס.
מגוון הדילמות לעיל לא אמורות להפיג את הטעם המר בהתנהלותו של שמעון פרס מאז היותו נשיא. גורם הזמן והמעמד לא עושים עליו רושם, מפני שהנשיא משוכנע שתפקידו הנצחי הוא לשנות את מהלכה של ההיסטוריה כנגד זרימתה. מטעמי נימוס "מותר" לנשיא לסכור פיו במים, אם לא לארבע שנים אז לפחות ל-40 יום.