פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל שירי דיכאון

      במוזיקה הישראלית המסתלסלת כבר מחפשים את הטרנד הבא. את הפופ הקליל החליפה בשנה האחרונה הנוסטלגיה, ועכשיו נראה שדווקא הדיכאון, שסחף אותנו בשנות ה-90, חוזר למרכז הבמה

      לשינויי מזג האוויר יש כנראה השפעה ישירה על המוזיקה המסתלסלת. את אווירת הכפיים הקלילה והשמחה מתחילים להחליף בעת האחרונה סלסולי כאב וכינורות טורקיים, מלווים בטקסטים מדממים. ככה זה כשהקהל נמצא ברעב מתמיד. אי אפשר להתענג יותר מדי על להיטי עבר ונוסטלגיה. הטרנד החדש בפתח: את האולפנים מציפות אינספור הפקות שרחוקות שנות אור מהפופ המזרחי שאליו הורגלנו בשנים האחרונות.

      זהבה בן (ניר פקין)
      סימלה את שיאו של הז'אנר בשנות ה-90. בן (צילום: ניר פקין)

      הכינוי המוכר ביותר לסגנון החדש?ישן הוא "מוזיקת דיכאון", ששלטה בז'אנר בסוף שנות ה?80 ובתחילת שנות ה?90. את הטרנד ההוא התחיל אלי לוזון עם השירים שהפכו לקלאסיקות - "הנשמה" ו"אנא אלי", אבל שיאו של הז'אנר הגיע עם עופר לוי וזהבה בן. השניים הפכו בתוך זמן קצר לסנסציה בהופעות, בעוד בתחנות הרדיו עדיין התעלמו כמעט לחלוטין.

      גם באותה תקופה, בדומה לימים האלה, זה קרה כשהקהל הרגיש שובע מהקלילות. "היה צריך לנער את הנשמה", אומר עופר לוי. "הקהל רצה משהו חזק, אמיתי. בהתחלה לא ידעו איך לאכול את זה, אבל אחר כך התמכרו. היום הקהל רוצה את השירים האלה יותר מכל. בהופעות שלי אנשים רוצים דווקא את השירים הישנים, מתחילת הקריירה. את 'כל אדם מחפש אהבה', 'אהבה אמיתית', 'מעיין הנעורים', 'הקלפן' ו'דרך מפתה'".

      "הרסתי את חיי
      מדוע אלוקיי
      אתמול הכל היה יפה כל כך סביבי
      היום אני לבד, לא מבין מה איתי
      היה לי כל דבר, איבדתי הכל
      שקעתי בסמים, הסבל גדול"
      (מתוך "דרך מפתה" בביצוע עופר לוי,
      443,819 צפיות ביו?טיוב, נכון לתחילת השבוע)

      את הלחנים הכבדים והכינורות המייבבים ליוו בזמנו טקסטים קשים, שעסקו לא רק באהבה נכזבת אלא גם בתמונות קורעות מהחיים: פירוק משפחה והתמכרות להימורים ולסמים. שירים שהרדיו לא היה יכול לסבול. המוזיקה הכבדה שלטה בכל פינה, ואפילו לשירים קצביים שנועדו לריקודים היו טקסטים דיכאוניים; הבולט שבהם היה "קשה לי" של אבי פרץ. הז'אנר שהיה תמיד אמון על אווירת ה"כפיים" העליזה שינה את פניו. הוא אפילו הונצח במערכון של הגשש החיוור, "פסטיבל שירי דיכאון".

      כולם שרו דיכאון. אפילו נסיכת המיינסטרים שרית חדד התחילה את דרכה עם שירים כבדים כמו "שלום חבר" ו"ניצוץ החיים", עם לחנים טורקיים. עופר לוי הצליח למלא את הסינרמה ב?2,000 מעריצים נלהבים ומעריצות דומעות. תעשיית הבכי פרחה והצמיחה גם תעשייה של סרטים עצמאיים בכיכובם של קברניטי הזמר הדיכאוני: משה כהן, אבי ביטר, ליאת בנאי, תמיר גל ואחרים.

      עכשיו הרוח הזאת חוזרת. רשימה ארוכה של זמרים צעירים מעדיפים את מסלול הדיכאון על פני הפופ הקליל, שמוביל בבטחה אל התהילה. השמות חיים דדון, נטלי פרץ, מתן גלילוב, חיים איפרגן, שמעון עוקשי ומיכאל חן הם רק חלק מרשימה לא מבוטלת של זמרים בתחילת הקריירה, שמתמקדים דווקא בשירים על אכזבות ועל כאבים. הלחנים הם בדרך כלל טורקיים או ערביים, אם כי בניגוד לעבר, הפעם יש גם לחנים ישראליים לגמרי. דיכאון אורגינל.

      שלומי חן (יח"צ)
      חיבור טבעי לדיכאון. חן (צילום: יח"צ)

      את סממני ההצלחה אפשר לקלוט במועדונים, באירועים מצומצמים ובעיקר באינטרנט, שם זוכים השירים למאות אלפי צפיות. נולדה אפילו התשובה הדיכאונית ל"הפרויקט של רביבו": "הפרויקט של הדיכאון", סידרת מחרוזות של שירי דיכאון ישנים, שגורפת הצלחה לא מבוטלת. אף על פי שהבמות הגדולות והאירועים המשפחתיים עדיין לא נכבשו, גם ההופעות בפורומים הקטנים מניבות הכנסה לא מבוטלת. האיכות נקבעת לפי מדד אחד: הטיפים.

      הזמר והיוצר שלומי חן אומר שמבחינתו החיבור לדיכאון הוא טבעי לחלוטין. חן, שפרץ לתודעה כשכתב והלחין לאייל גולן כמה מלהיטיו, בין השאר את "דרך לחיים", הקליט לאחרונה מחדש מחרוזות שירי דיכאון של ליאור נרקיס, קובי פרץ ומושיק עפיה מתחילת הקריירה שלהם, לפני ששינו את הקו המוסיקלי ופזלו למיינסטרים. "נכון שאני שר ים?תיכוני ושהסינגלים שהוצאתי עד עכשיו הם בסגנון הקליל", הוא אומר. "אבל במקור שלי אני דיכאון אסלי. גדלתי על השירים הישנים של עופר לוי וליאור נרקיס. כמובן, גם על אייל גולן, אבל הרבה יותר על המוזיקה המזרחית הכבדה.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שירים קצביים עם טקסטים דיכאוניים. פרץ (צילום: יח"צ)

      "משום מה, זרמתי עם הזרם כמו מושט, וזנחתי את רזי הנשמה לטובת שירה מסחרית. באותה תקופה גם הייתי קשור לחברת תקליטים גדולה שמשכה אותי לכיוון שלה. היום, כשאני לבד, אזרתי אומץ והחלטתי לחדש חלק מהשירים שעליהם גדלתי. פחדתי מהמהלך ואני מאושר שזה זוכה להצלחה כזאת. זה עובר מפה לאוזן. אנשים מציפים אותי באהבה שלא קיבלתי בשום סינגל שלי. אפילו שדרני רדיו שבחיים לא השמיעו אותי פתאום החליטו לפרגן. וזה לא פשוט, כי זאת מחרוזת באורך 11 דקות. השמיעו את הכל ברדיו, בלי לחתוך. זה מטורף".

      "אכזרית האהבה,
      אין בה נחמה,
      כמו לשחק באש, דרך ללא מוצא
      נשארתי עם עצמי
      עם טעם מר של אהבה"
      (מתוך "סם האהבה" בביצוע משה כהן,
      550,328 צפיות ביו?טיוב)

      קובי פרץ, אחד מגיבורי הז'אנר מאמצע שנות ה?90, פנה לאחרונה לחברו הקלידן והמפיק המוזיקלי אורחן טורק כדי להקליט את אחד מלהיטיו הגדולים בעבר, "אהבת נעורים", ושירים נוספים מחדש, בהפקה טורקית עשירה. "מכנים את המוזיקה הזאת 'דיכאון', אבל בשבילי זאת מוזיקת נשמה", אומר פרץ. "לא מזמן חידשתי את 'אם את רווקה' עם זהבה בן, ובעתיד יהיו עוד הפתעות. זה לא שראיתי זמרים אחרים שעושים את זה והחלטתי ללכת עם הזרם. הלכתי עם הלב שלי, עם מה שהרגשתי".

      גם ליאור נרקיס, עוד גיבור עבר של ז'אנר הדיכאון שנכנס למיינסטרים, הקליט באלבומו האחרון את השיר "בחדרי", שמתכתב עם המוזיקה הטורקית הכבדה. בהופעות שלו בקיסריה ובאולמות גדולים הוא מחדש את "כמו זרה" מתחילת הקריירה. בסיבוב ההופעות החורפי נרקיס מתכוון להופיע במקומות קטנים יחסית, ושם בלאו הכי תחייב האווירה האינטימית שירים שמחוברים לרגש.

      "תמיד מגיעות אלי פניות לבצע שירים מתחילת הקריירה", הוא אומר. "אז אני שר את 'כמו פרפר', את 'העולם כמו גלגל', וכמובן, 'ילדונת'. בגלל שהרפרטואר שלי עשיר, לא יכולתי ממש ללכת מעבר לזה. הייתי צריך לבחור. אבל בגלל שהפניות לשירים הישנים לא פסקו והבנתי פתאום שיש ביקוש של הקהל לשירים האלה, חידשתי את 'כמו זרה'.

      "נכנסתי לאולפן לחדש שירים שלי מהעבר, עם הפקה יוקרתית וגדולה במיוחד. זה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי בתחילת הקריירה. אבל נכון לעכשיו החלטתי לא להוציא את האלבום הזה במכה אחת. אני אוציא לאט לאט, מחרוזות, בקצב שלי".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      התחילה את דרכה עם שירים כבדים. חדד (צילום: ענת מוסברג)

      גם נרקיס שותף לתחושה שהדיכאון חוזר. "יש קהל גדול מאוד למוזיקה הזאת, אני מרגיש את זה כל הזמן. הרעיון הוא לשלב בין כל הסגנונות, לא ללכת רק על קו אחד. אני גם מקליט דברים חדשניים במקביל. אני חושב שעל הבסיס הזה תיוולד המוזיקה המסתלסלת החדשה".

      "אל תבואי, אל תגידי אני מאוהבת,
      הסתבכתי, לא הבנתי, איך את שוב עוזבת
      בשקרים בלי סוף, כל הזמן את אומרת
      את הלב שלי עמוק עמוק, את קוברת"
      (מתוך "לב קבור" בביצוע מאור אדרי,
      1,841,599 צפיות ביו?טיוב)

      עם כל הכבוד למהלכים של נרקיס ופרץ, נסיכי הדיכאון החדשים הם מאור אדרי, וכמובן, עומר אדם. השניים חתומים יותר מכולם על שובו של הכאב. שירו של אדרי "לב קבור" היה קבור במרתפי יו?טיוב יותר מארבע שנים, ורק בשנה האחרונה הפך ללהיט שכבש את הז'אנר.

      לצידו, אפשר לציין גם את "כאן בלעדייך" ואת "רוחות רעות", שהקהל שר עם אדרי באקסטזה - ממש כמו בשנים הגדולות של הדיכאון. "אני הולך עם מה שגדלתי עליו ואני שמח שהקהל אוהב את זה", מסביר אדרי. "גדלתי על המוזיקה הזאת. הקלטתי את השירים הראשונים שלי לפני כמה שנים, והם צמחו דרך הקהל. זה הכי טוב, לדעתי. היום אני קוטף את הפירות וממשיך באותו כיוון".

      אדרי הודף את הטענות ששינה את הקו המוסיקלי שלו כדי להגיע לקהל רחב יותר. "לא שיניתי את הקו שלי. השיר 'תספרו לה', שהוצאתי לאחרונה, הוא לגמרי שיר נשמה באווירה של 'רוחות רעות'. ברור שאני מוציא גם שירים קצביים, אבל מה שחשוב לי זה שאני אתחבר לשירים. אני לא משתנה".

      עומר אדם סיפר לא פעם שהוא מושפע מאוד מהמוזיקה הטורקית הכבדה. לפני שהגיע ל"כוכב נולד", אדם הופיע לא פעם במועדונים המזוהים עם המוזיקה הטורקית והערבית הכבדה. אחד השירים שהוציא לאחרונה, "מאמי זה נגמר", נכתב ובוצע בהקלטה ביתית על ידי מיכאל סמולין, אסיר שריצה עונש מאסר בפועל בגין תקיפה והחזקת נשק קר. השיר גרף מאות אלפי צפיות בביצוע המקורי וחודש גם על ידי הזמר אביעד סהר, זמן קצר לפני שאדם הוציא גרסה משלו ללהיט המרשים.

      החיבור של הקהל הצעיר למילים הדיכאוניות לא ממש מפתיע את הזמרים. "יש הרבה שירי דיכאון שהקהל אוהב, אבל בגלל שזה כבד מדי, לא משמיעים את זה ברדיו ואין חשיפה תקשורתית", מסביר הזמר אביעד סהר. "חבל, כי יש לזה ביקוש. השיר 'מאמי זה נגמר' הוא להיט ענק. שרתי אותו בהופעה בחוף הים בראשון לציון, מול אלפים, והייתי בהלם מהתגובה. זה העיף אותי לשמיים מרוב אושר.

      "אני מכיר את השיר הזה דרך יו?טיוב, וחיפשתי את מיכאל סמולין, שכתב אותו. הצלחתי להגיע רק לחבר טוב שלו, אבל לא יותר מזה. הקלטתי את השיר, כי ההקלטה של סמולין לא היתה ממש איכותית. הבנתי שזאת היתה הקלטה ביתית עם מיקרופון ב?59 שקל ורציתי לעשות משהו יותר מושקע. עומר אדם בכלל הלך רחוק, הוא עשה לזה הפקה מוזיקלית של ממש, עם כינורות ועיבוד חדש לגמרי".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נסיך הדיכאון החדש. אדם (צילום: אסף ברזינגר)

      המעבר של התת?ז'אנר מהמחתרת לבמה המרכזית מחייב בהחלט שדרוג הפקתי. גם מהבחינה הזאת, יש דמיון לתהליך שעברו עופר לוי וזהבה בן לפני 20 שנה. "הכל שאלה של כסף", אומר הזמר מיכאל חן. "רוב הזמרים מממנים לעצמם את ההפקות, וזה לא קל. אני חי רק ממוזיקה ועובד יפה באירועים משפחתיים. הבעיה היא שבגלל שקוראים לזה מוזיקת דיכאון, לא משמיעים הרבה ברדיו ואין ממש תמלוגים. ככה שאני לא יכול להרשות לעצמי להוציא סינגל כל חודש וחצי או חודשיים כמו הזמרים הגדולים.

      "מובן שההשקעה בהפקה עצמה היא קטנה יחסית. אין מה להשוות להפקות אחרות. למרות זאת, הקהל אוהב את זה מאוד. כל המטרה היא לגרום להתעניינות של מפיקים, שישימו כסף".

      זה ישתלם להם לדעתך?

      "בטח, יש לזה קהל מטורף. אם אני מצליח לייצר עבודה עם הפקה קטנה, זה אומר הרבה. הקהל היום צמא למוסיקה הזאת. אני מרגיש את זה כל הזמן, בכל מקום. נכון לעכשיו יש עדיין קצת רתיעה מהסגנון הזה, אבל מי שלא יפחד, ירוויח".

      על הסיכוי של ז'אנר הדיכאון להצליח באירועים משפחתיים, שם המוזיקה אמורה להיות שמחה ומקפיצה, אומר מיכאל חן: "עובדה שאני מופיע בחתונות ובבר מצוות, ויש ביקוש. באירוע עצמו אני שר שירים קצביים ושמחים, אבל מאוחר יותר אנשים יושבים מסביב לשולחנות ושרים שירים. זה נקרא 'מועב??ת' וזה הולך מצוין. יש ים של טיפים, והקהל יודע לפנק את הזמר אם הוא נותן את השירים הנכונים. גם במועדונים זה הולך, בעיקר בסוף הלילה. שרים את השירים הישנים וזה עושה את העבודה".

      עופר לוי בהופעה בקיסריה (נמרוד סונדרס)
      "היה צריך לנער את הנשמה". לוי (צילום: נמרוד סונדרס)

      איך אתה מסביר את זה שצעירים מתחברים לשירי עצב?

      "בני נוער מלאים באכזבות ובכאב, לכן יש להם חיבור לשירים האלה. המוזיקה שלי היא לא קריעת ורידים, אלא יותר דיכאון לייט. אני לא שר על התמכרות לאלכוהול או להימורים וסמים. אני מדבר על מקרים של בן אדם שעובר דברים שכולנו עוברים. מבוגרים מתפרקים מהשירים האלה, ממש בוכים. לי אישית יש חיבור לסגנון הזה, לא רק מוזיקלית. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שנתיים וחצי וגדלתי רק עם אמא שלי, ראיתי את הקשיים והרגשתי אותם על עצמי. כשהייתי בן 17 וחצי אימא שלי נפטרה באופן פתאומי, היא לא היתה חולה או משהו כזה. למרות שאני מחשיב את עצמי אדם מאוד חזק, זה היה קשה לי".

      "אני חולם, מדמיין אותך כל יממה,
      מתקרבת אלי, מסתכלת אלי
      ומזילה פתאום דמעה,
      לא רוצה להתעורר ולחזור למציאות
      כי שם זה פשוט סיוט,
      את גרמת לי סבל ובדידות"
      (מתוך "מאמי זה נגמר" בביצוע עומר אדם, 5,234,875 צפיות ביו?טיוב)

      המפיק המוזיקלי יעקב למאי היה אחד המעבדים הראשונים שפיתח התמחות בסגנון הטורקי והערבי. למאי, שהפיק בין השאר את אלבומיו של עופר לוי, ראה במו עיניו את ההתפתחות ההפקתית. "בהתחלה ההפקות היו קטנות מאוד. היינו מקליטים עם מעט מאוד כלים חיים, ומתבססים יותר על הסינתיסייזר. מאוחר יותר, כשהגיעה ההצלחה, כבר אי אפשר היה להשוות. היו לרשותנו נגנים ותזמורות. אבל עדיין, מה שחשוב זה היצירתיות, לא מספר הנגנים. יש היום הפקות שמפוצצות בנגנים, ואין בהן טעם בכלל".

      מה לגבי רמת הטקסטים?

      "תמיד יש טענות. כשעושים שמח, אז זאת 'מוזיקה שטוחה שמיועדת לרגליים', וכשזה שירי נשמה, אז זאת 'מוסיקה בכיינית'. כלום לא יעזור. הז'אנר הזה תמיד יספוג ביקורות, והקהל ימשיך לאהוב את מה שטוב לו".

      בהפקות העכשוויות, הזמרים הולכים רחוק הרבה יותר מסינתיסייזר ומנגנים מקומיים. "זה כבר נהיה עניין שבשיגרה", אומר המעבד המוסיקלי ציקי זנתי, "היום זאת לא בעיה להקליט כנרים בטורקיה, להביא את הדבר האמיתי ישר לאולפן בישראל. הכל דרך המחשב. יש לנו קשר ישיר עם המפיק בטורקיה, הוא עובד שם עם כנרים, וזה מאוד נוח ככה. אין ספק שזה מוסיף המון לאיכות של ההפקה".

      מתוך בורסת השמות בז'אנר, החליט המפיק המוסיקלי הוותיק שי ראובני להמר על חיים דדון. "הקהל מחפש ריגושים", אומר ראובני. "אני לא אוהב את ההגדרה 'מוזיקת דיכאון'. המוסיקה הזאת מרגשת. ההתלהבות מהנוסטלגיה, זה גם משהו חדש. אפשר היה לצפות שזה יגיע. צריך גם לדעת איך לעשות את זה טוב, כי אחרת זה לא יחזיק מעמד".

      גם ראובני בטוח שהז'אנר יכול לצלוח את האירועים המשפחתיים, שחשובים ביותר לפרנסתם של הזמרים: "הכל שאלה של עבודה נכונה. אפשר למצוא את הדרך לעשות שירים שיתאימו לכולם".

      בין הזמרים קיים, נכון לעכשיו, שיתוף פעולה. אותם שמות פחות או יותר אפשר למצוא בכל אירוע; "אנחנו חברים טובים, ובסך הכל מפרגנים", אומר חיים דדון. "מצידי שכולם יצליחו. אני אוהב מאוד את מאור אדרי, הוא חבר טוב. אני מתחבר לשירה ולטקסטים שלו ולא רואה בינינו תחרות. באופן כללי, אני יכול להגיד שיש היום רף גבוה מאוד לזמרים. אני שומע כל הזמן זמרים חדשים, עם יכולות מדהימות".

      הדיכאון יכול לחזור לימים הגדולים שלו?

      "בטח. אם עושים את זה טוב. הסיבה שהמוזיקה הזאת קצת נעלמה קשורה לזה שעופר לוי חזר בתשובה, ואחריו לא הגיע מישהו בסדר הגודל שלו. אבל המוזיקה הזאת היא הדבר האמיתי. זאת מוזיקה שנחשבת לדיכאון, אבל היא דווקא משחררת מהדיכאון. היא מפרקת את העצב, מוציאה אותו החוצה. אישית, כשאני שומע דיכאון זה עושה לי טוב. אבל אני עושה גם שירים שמחים, לא רק עצב. אתה יכול להיות האיש הכי שמח בעולם, ועדיין לשמוע שירים עצובים. המוזיקה הזאת תמיד תהיה".