לפני זמן קצר פורסמו בתקשורת תוצאות סקר של ה"אקונומיסט", ולפיו ישראל מדורגת במקום ה-20 מקרב מדינות העולם כמדינה שהכי כדאי להיוולד בה. פגשתי בימים האחרונים חברים ומכרים רבים שגיחכו על ההישג ועל מהימנותו. זה גרם לי להצטער ולחשוב כמה חבל שגם כאשר מציבים לנו מראה מול העיניים, מראה שבה אנחנו נראים יפה ומרשימים, רובנו בוחרים להתעלם ממנה.
מחקרים מראים כי אושר הוא דבר יחסי הנקבע לפי עד כמה האדם מאושר יחסית לאחרים, לא יחסית לעצמו. נתון זה מסביר את העובדה כי בהודו יש המון אנשים מאושרים וגם כיצד זה שנכים הם אנשים מאושרים. הבה נתבונן לרגע במצבה של ישראל כיום: עצם הניסיון להשוות את המצב הכלכלי בישראל כיום למה שהיה בקדנציות של ראשי ממשלה קודמים, שבתקופתם הייתה צמיחה והייתה רווחה כלכלית עולמית - הוא טעות. האם אפשר להשוות את המצב הכלכלי של ישראל כיום, כאשר כל העולם, ובראשו שתי המעצמות הכלכליות הגדולות שעימן יש לכלכלה הישראלית הקשרים החזקים ביותר - ארה"ב ואירופה - נלחם על עצם קיומו, למצבה הכלכלי של ישראל בתקופות שבהן כל העולם הכלכלי עלה וצמח? ההשוואה הנכונה היא המצב הקיים בישראל כיום ביחס למצבן של מדינות אחרות בעולם, במצב העולמי הנוכחי, ולא של ישראל יחסית לעצמה בתקופות של פריחה כלכלית עולמית. ואם עורכים את ההשוואה הזאת, חייבים להודות שבהקשר הבינלאומי המצב של ישראל כיום הוא בגדר פנומן. בעוד דירוגן של כל המדינות ירד, דירוג האשראי של ישראל נשאר קבוע, עם תחזית אופטימית של "יציב" (stable).
בנתונים שפירסם ה"אקונומיסט" באוקטובר האחרון, יחסית לאוקטובר 2011, התל"ג של ישראל גדל ב-3.5% בעוד בארה"ב הוא גדל ב-2.1% בלבד, בגרמניה ב-1% ובצרפת רק ב-0.3%. שיעור האבטלה בישראל עומד על 7% בלבד - הרבה מתחת לממוצע באיחוד האירופי. יעד הגירעון של ישראל הוא אחד הנמוכים בעולם, הכנסות רשות המסים בספטמבר עלו, ונרשם גידול בשיעור ההשתתפות בעבודה. השכר ירד, אבל רק במעט. מדוע, אם כן, תיאוריית ה"אושר" אינה תקפה כאשר מדובר באושר של אזרחי ישראל ביחס למצב כלכלת המדינה?אולי התשובה טמונה בכך שחלקנו נעשינו מפונקים, ואנחנו תמיד דורשים "עוד". קחו, לדוגמה, את המחאה החברתית שהתנהלה על רקע של משבר כלכלי עולמי ובאה בדרישות להגדלת ההוצאות הממשלתיות, בלי שהביאה בחשבון את האתגרים שבפניהם עומדת כלכלת ישראל. המחאה הזאת הוכיחה, לדעתי, עד כמה חלקנו מנותקים מהמציאות הסובבת אותנו. ואולי התשובה מצויה באיזושהי תכונה מוזרה שיש לנו (כישראלים, או כיהודים) - לא להיות שמחים בחלקנו ותמיד לשאוף לעוד. זו אמנם תכונה נהדרת כשהיא חלק מהמניעים של דחף היזמות הישראלי הידוע והגורם להצלחות של תעשיית ההיי-טק הישראלית, אולם היא יכולה גם להיות בעוכרינו, כשאנחנו לא יודעים לעצור, להסתכל סביבנו ולהודות על מה שכן יש לנו. כמו כן, פוליטיקאים אחדים ממשיכים ללחוש על אוזננו שמצבנו היה יכול להיות טוב עוד יותר, אילו רק המנהיגים הכלכליים היו עושים כך או אחרת.
כאזרחים נבונים אנו חייבים לדעת שאל לנו להתפתות ולהאמין באופן עיוור באמירות התיאורטיות הללו. אנחנו כן צריכים לדעת להודות על מה שיש ועל המצב הנוכחי של המשק; אנו חייבים להיות ערניים ולשים לב שהתיאבון של אזרחי ישראל להעלות את מפלס רווחתם באמצעות הגדלת תמיכות ממשלתיות לא יוביל את המשק הישראלי להרפתקאות שלא נדע איך לצאת מהן; ועלינו להמשיך לשמור על תשתית כלכלית יציבה, שתוכל להתמודד עם האתגרים הכלכליים העומדים לפתחנו. זה לא הזמן לפופוליזם.
הכותבת היא ד"ר לכלכלה,
סמנכ"ל פיתוח ומימון בקבוצת פ.ק