פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הילד שלך קוף: למה אנחנו צוחקים מדברים מצחיקים?

      דורות של הוגים ניסו להסביר הומור מהו. אחת התיאוריות האחרונות גורסת שצחוק הוא פרס שהמוח נותן על אירוע שמחדד את תפיסת המציאות שלנו. איך זה קשור לכרס של לואי סי.קיי?

      אישה עולה לאוטובוס עם תינוק. הנהג מסתכל עליה ואומר "איכס! זה התינוק הכי מכוער שראיתי". האישה משלמת על הכרטיס והולכת לשבת במושב האחורי המומה וכעוסה. חסרת אונים היא אומרת לאיש במושב לידה - "הנהג החצוף הזה העליב אותי!". האיש עונה לה באמפתיה: "את צריכה ללכת אליו ולהסביר לו שזה לא לעניין. הנה, אני אחזיק את הקוף שלך בינתיים".

      אם לא צחקתם, אתם במיעוט. בדיחת תינוק הקוף דורגה כאחת הבדיחות המצחיקות בעולם. במחקר המדעי המקיף ביותר שנערך בנושא, ניסה החוקר ריצ'רד וייזמן מאוניברסיטת הארטפורדשייר לבודד את הקריטריונים המדוייקים והאוביקטיביים שהופכים בדיחות למצחיקות. אלפי בדיחות דורגו על-ידי מיליוני אנשים מכל העולם, בנסיון לפצח את אחת ההתנהגויות האנושיות החמקמקות והמעניינות ביותר - הומור.

      בדיחות - סיפורים מבודדים ונטולי הקשר - הן כלי נוח למחקר מדעי כמו זה של וייזמן, אך הן רק דוגמה חיוורת למגוון עצום של ביטויים הומוריסטיים שונים. בני-אדם צוחקים כמעט בכל מה שהם עושים: ברכילות מרושעת עם הקולגות במשרד, כשיוצאים לשתות עם החבר'ה, מול הטלוויזיה או ברגעים קטנים של חסד כשהיומיום מפתיע בהתרחשות לא-צפויה ומבדרת. הומור שזור באינספור אופנים כמעט בכל התנהגות אנושית שאפשר להעלות על הדעת. צחוק אמיתי וחזק יכול לפרוץ כמעט בכל סיטואציה אפשרית, מה שהופך את הנסיון לבודד ולהבין מהו הומור למאתגרת במיוחד.

      אדם נתקע בעמוד חשמל

      הומור הוא דבר כמעט שקוף בשבילנו; אחד מהדברים האלה שכולנו מבינים מצוין עד הרגע שבו מתחילים לחשוב עליו. אך למרות הקושי הכרוך בכך, דורות של פילוסופים וחוקרים ניסו לרדת לעומקם של ההשתנקויות והעוויות המסתוריות שתוקפות אותנו לפחות אחת ליום. את התיאוריות השונות שהתיימרו להסביר הומור נהוג לחלק לשלושה סוגים: תיאוריות של עליונות, הפתעה ופורקן.

      על-פי תיאוריות העליונות, צחוק הוא התגובה המהנה שעולה בנו כאשר אנחנו נתקלים בכישלונו של אדם אחר, דמיוני או אמיתי. למשל, אדם שהולך ברחוב ונתקע בעמוד חשמל. מצחיק. תיאוריית ההפתעה מתמקדת בכך שכמעט כל דבר מצחיק יוצר בנו מערך של ציפיות שיישברו בדיוק ברגע שבו חשבנו שהצלחנו להבין את הסיטואציה. בדיחת הקוף, למשל, מעוררת את הציפיה שהנוסע החביב יעזור לאישה במצוקתה. העובדה שהתינוק שלה מכוער מספיק כדי שאפילו הנימוס לא ימנע ממנו לפגוע בה, היא התפתחות מפתיעה ולכן מצחיקה.

      תיאוריית הפורקן, בניגוד לשתי התיאוריות האחרות, פונה להיבטים החברתיים של הצחוק. על פי תיאוריה זו, בעולם של חוקים ומוסכמות, הומור יוצר מרחב נייטרלי שבו אפשר לשחרר קצת מתחים. תפוצתן בדיחות גסות ו/או גזעיות בעידן הפוליטיקלי קורקט הן דוגמה מובהקת לתיאוריה זו.

      כריס רוק, גברים שחורים אוהבים נשים לבנות גדולות:

      אנחנו חיים ברנסנס של הומור. קומיקאים כמו לואי סי.קיי או שרה סילברמן נהפכים לכוכבים בינלאומיים, הפיד בפייסבוק מתמלא כל יום ב"ממים" חדשים ואפילו מעמדו של הסיטקום הטלוויזיוני איתן כפי שלא היה זה שנים. העובדה שאנו מוצפים בהומור מסוגים שונים מעוררת קושי בעבור החוקרים שמחפשים הגדרה כוללת וחדה לתופעה. שלוש התיאוריות הקלאסיות אמנם נמצאות עדיין בשימוש, אך כדי להסביר את המנעד העשיר של התופעות ההומוריסטיות צריך להשתמש בשלושתן באופנים משלימים. תיאוריית העליונות מסבירה למשל את ההנאה מתוכניות ריאלטי שבהן אנחנו זוכים לחזות בכישלונם של המתמודדים המסכנים. חלק גדול מההנאה שמעוררת הסיטואציה נובע מהתחושה שאנחנו טובים יותר.

      מה זה זה? כרית? קרן יוצאת לדייט בחשיכה:

      תיאוריית ההפתעה יכולה להסביר את ההנאה מהומור נונסנס המשגשג בסרטונים ביו-טיוב. סרטון כמו "היטלר מחפש חניה בתל אביב" מצחיק דווקא מפני שהוא מותח את ההיגיון שלנו, שמנסה נואשות לפרש את הסיטואציה האבסורדית.

      מה יעזור לי נתיב שלישי? היטלר מחפש חנייה:

      תיאוריות של הומור כפורקן מסבירות למה תוכניות סאטירה כמו "ארץ נהדרת" מצליחות כל-כך. תוכניות אלו, על-פי התיאוריה, מאפשרות התבוננות משועשעת ומשוחררת על אישים ומוסדות פוליטיים האחראים במידה רבה ללחצים השולטים בחיינו. גם הממים הפוליטיים יכולים להוות דוגמה להומור כפורקן, משום שהם מאפשרים שעשוע בתכנים הנחשבים לרציניים בכל הקשר אחר.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      מה צייר ביבי? ( Noga Harari)

      אחד הנסיונות ההירואיים לרכז את הגישות התיאורטיות השונות לתיאוריה אחת כוללת של הומור אפשר למצוא בספרם של דניאל דנט ומתיו הארלי, Inside Jokes. בספר מבקשים החוקרים להציג תיאוריה שתצליח להסביר את כל ההיבטים השונים של התנהגות הומוריסטית ולהעלות השערה מבוססת ביחס להקשרים ולתהליכים האבולוציוניים שהובילו להתפתחותה.

      דנט והארלי טוענים כי תפקידו האמיתי של הומור נעוץ בפעילות הפנימית של המוח האנושי. מרגע ההשכמה בבוקר ועד לחלום בלילה, עסוקים מוחותינו במילוי תפקידם העיקרי: ארגון המציאות ומיפויה באופן שיאפשר להסביר ולנבא אותה. כדי לעשות זאת, נדרש המוח לעמוד במשימה מורכבת, שכן העולם שאנחנו חיים בו מכיל כמות רבה של חוקים ומבנים שונים שאותם עליו להסיק מתוך הקלט המצומצם של נסיוננו האישי. כך למשל, נדרש המוח ללמוד כיצד נכון להשתמש בשפה, להתנהל בחברה או למצוא בני-זוג.

      בדרכו להבין את כל זה, טוענים דנט והארלי, מועד המוח לטעויות רבות. מכיוון שכישלון זה לא דבר נעים – בייחוד כאשר כישלון בהבנת המציאות עלול להוביל למוות - התפתחה מערכת תמריצים, שנועדה לעודד אותנו לחפש מצבים שבהם נוכל לתקן את הטעויות הללו בתנאים בטוחים ונוחים. הומור הוא ההנאה שהמוח שלנו מספק לנו כאשר אנחנו נקלעים למצבים כאלה.

      על-פי התיאוריה, צחוק הוא התגובה המענגת באמצעותה מתגמלים אותנו מוחותינו על כך שהובלנו אותם לכישלון שיאפשר תיקונים בהבנת המציאות. כך, כאשר סיטואציה שוברת את הציפיות שלנו, או כאשר אנשים מתנהגים אחרת מהראוי, יכולים מוחותינו לכייל ולהגדיר מחדש את המודל שבאמצעותו הם מבינים את המציאות. הפורקן המתלווה לצחוק מהווה רק תופעת לוואי של ההנאה המתגמלת ממפגש עם התרחשויות חינוכיות כאלו.

      כמו-כן, התיאוריה של דנט והארלי מצביעה על קשר אינטימי שבין הומור לאינטליגנציה מפותחת. לפי התיאוריה, כל יצור אינטליגנטי מספיק יצטרך חוש הומור כדי לתקן ולעדן את תפיסת המציאות שלו. על פי התפיסה הזו, אם כן, רובוטים אינטלגנטיים שייבנו בעתיד יהיו יותר דומים לוול-אי החמוד, מאשר להאל היבושושי מ"אודסיאה בחלל”.

      לתיאוריה של דנט והארלי השלכות עמוקות על הבנת האבולוציה של ההומור ועל הנסיבות בהן התפתח. ככל הנראה, בדיחות השומנים של לואי סי.קיי לא בהכרח תורמות לתהליך תיקון הטעויות. ההומור התפתח בעולם רציני ומסוכן. הצחוק הפרוע שצחקו אבותינו למראה צייד שמחזיק את החנית שלו היה הכרחי כדי ללמד אותם מהי הדרך הנכונה להחזיק חנית, למשל. התכנים הקומיים של ימינו מנצלים את התמריץ המענג של הצחוק כדי לחשוף אותנו לסיטואציות יותר ויותר קיצוניות.

      לואי סי.קיי אוכל סינבון:

      השנה, צפה כל העולם בסרטון "גנגנם סטייל" ביו-טיוב. סיי, הדרום-קוריאני השמנמן שמרקד בסרטון מגלם את כל התכונות שהופכות סיטואציה למצחיקה. הניגוד שבין הקוריאני העליז להתרחשויות האבסורדיות שברקע מעורר בנו פליאה, המראה המגוחך לכאורה מעניק תחושת עליונות ואילו החינניות של הריקוד והמוזיקה מזמינה אותנו לסיטואציה של משחק תלוש מהמציאות המספק פורקן חיוני, כפי שמוכיחים מאות הסרטונים שנעשו בהשראתו. אבל גם כשמצויידים בתיאוריה מקיפה, הנסיון להסביר הומור, כמו להסביר בדיחה טובה, כרוך בכישלון יסודי. דווקא כשהכל ברור, ההומור שבעניין מצליח, איכשהו, לחמוק לו.