פתק בקלפי או יום שאנטי? הציבור מצביע ברגליים

סקרים רבים מתפרסמים באופן יומיומי במסגרת מערכת הבחירות לכנסת, ורובם מתעלמים מנקודה אחת: השאלה כמה מן העונים בכלל מתכוונים לטרוח להצביע ביום הבחירות. זו סוגיה עקרונית, שבארצות הברית מילאה תפקיד מרכזי בשלל הספקולציות לקראת רגע האמת, וגם כאן היא יכולה להאיר את הנתונים באור אחר. מצביעי ש"ס, למשל, ידועים כמי שמתגייסים בכוחות מלאים בדרך לקלפי, ולכן אם יש להם 11 מנדטים בסקרים, סביר להניח שלא יקבלו הרבה פחות מזה.

כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013

לעומת זאת, מרבית המצביעים הפוטנציאליים של יאיר לפיד הם צעירים חילונים, ובשנים האחרונות זו קבוצה לא מהימנה בכל הקשור להתנהגותה ביום הדין. מי אמר למשל שהבחור שאמר לסוקר כי יצביע ל"יש עתיד", אכן יטרח לעשות זאת? אולי הוא גר בתל אביב אבל רשום בקלפי ברעננה – היכן שנמצא בית הוריו – וכשיקום באותו בוקר, ירגיש שהקול שלו אינו מספיק חשוב, והמפלגה שבה הוא תומך בעיקרון אינה מספיק אטרקטיבית כדי שיטריח את עצמו לשם?

אם יהיו עוד רבים כמוהו, יכולה להיות לזה השפעה ניכרת על הרשימה הזו ועל אחרות. אחוזי ההצבעה הכלליים יכולים להשליך בסופו של דבר על מספר המנדטים, כפי שלמדה, למשל, קדימה ב-2006: היא נהנתה מפופולריות עצומה בציבור ובנתה על מספר אסטרונומי של מושבים בכנסת, אבל אדישות חסרת תקדים ביום הבחירות הותירה אותה עם 29 בלבד.

אדישות שכזו היא כבר עניין שבשגרה בעשור האחרון, אבל במשך שנים לא הייתה חלק מן הציבוריות הישראלית. למעשה, מהבחירות הראשונות ועד אלה ב-1999 (כולל), נהנתה ישראל מאחוזי הצבעה יפים גם בסטנדרטים בינלאומיים, בעיקר בהתחשב בעובדה שבניגוד למדינות אחרות, אין כאן חובת הצבעה. אמנם, אף פעם לא נשבר השיא של 1949 – 86.9%. עם זאת, ואף שהמספרים ירדו בהדרגה, הם לא ירדו מ-78% – נתון מרשים במיוחד בהתחשב בעובדה שישראלים רבים החלו לרדת מהארץ בשנות השבעים, ובעשורים שלאחר מכן החלו להסתובב לאורך כל עונות השנה עם תרמילים בין הודו לדרום אמריקה, ולא נחקק חוק לאפשר את הצבעתם מעבר לים. כלומר, 78.7% ההצבעה ב-1999 מעידים למעשה כי כמעט אחד מכל תשעה ישראלים שהיו יכולים ללכת לקלפי עשו זאת.

ההרמוניה ארוכת השנים הופרכה רק ב-2001, אז ירד שיעור ההצבעה באופן דרסטי וחסר תקדים –ועמד על 62.3%. אך הנורות האדומות עוד לא הודלקו במלואן, שכן אפשר היה לתרץ זאת בנסיבות יוצאות הדופן של הבחירות הללו: הן היו הראשונות והאחרונות שהתקיימו לראשות הממשלה בלבד, ומכיוון שלא השתתפו בהן מפלגות, ייתכן שרבים מן המצביעים בהן איבדו עניין; זהות המנצח בהן – אריאל שרון – הייתה ודאית וידועה, ולכן בעלי זכות הבחירה סברו שהצבעתם כבר לא תשנה דבר; וכמובן, החרם המסיבי של הציבור הערבי, שהתנכר למפסיד אהוד ברק בגלל אירועי אוקטובר 2000.

ב-2003 הבחירות כבר היו רגילות, ולראשונה בפתק אחד מאז 1992. התקווה הייתה שאחוזי ההצבעה יחזרו להיות גבוהים יחסית, אך זה ממש לא קרה – הם אמנם עלו מעט, אך נותרו מתחת לרף 70% ועמדו על 68.9%. שלוש שנים לאחר מכן, המצב כבר החמיר. שיעור ההצבעה ירד ל-62.3%, והחגיגה הדמוקרטית הפכה בעיקר ליום חופשי לקניות, מה שפחות או יותר היה נכון גם ב-2009, אז עמד שיעור ההצבעה על 65.2%.

כלומר, שיעור ההצבעה במערכת הבחירות האחרונה היה נמוך בכמעט 25% לעומת זו הראשונה, ובכ-15% לעומת זו שהתקיימה עשר שנים קודם לכן. הצניחה הזו מן הסתם הטרידה רבים ולכן עוררה שלל דיונים, שהובילו למגוון מסקנות באשר למה שגרם לה. ההסבר הראשון הוא המיאוס של הציבור במה שהם רואים כמערכת פוליטית מושחתת ומסואבת, אם כי יש להזכיר שגם ב-1977 וב-1992 זה היה המצב, אבל התגובה של הקהל לא הייתה להחרים את הבחירות במחאה, אלא להגיע לקלפי כדי לחולל שינוי.

הסבר אפשרי נוסף הוא הגידול במספר הישראלים שאינם נמצאים בארץ, אבל צריך להביא בחשבון שהללו היו יכולים לקפוץ לביקור כדי להצביע – ולא בהכרח עשו זאת.

נימוק אחר נעוץ במה שהתחולל ב-2001, אותו קו פרשת מים שממנו והלאה אנו חוזים בדעיכה המתמשכת של השמאל הישראלי ושל אחוזי ההצבעה. בעקבות האינתיפאדה השנייה השתכנע חלק ניכר מהציבור המקומי שאין פרטנר לשלום ולכן אין סיכוי להשיג אותו, מה שהוביל להיקש אחר – אין גם טעם להצביע, שכן זה ממילא לא ישנה שום דבר. המהפכים ב-1977, 1992 ו-1996 הובילו מיידית לתהפוכות מדיניות, ואפשר להתווכח אם הן היו חיוביות או לא, אבל הן קרו. ברגע שנוצר הרושם כי תוצאות הבחירות כבר אינן באמת יכולות להביא לטלטלות כאלה, העוקץ שלהן נוטרל בעיני רבים מן הבוחרים.

יש, כמובן, גם עוד סיבות. בהן האכזבה ההולכת ומתמשכת של הציבור הערבי מן המדינה בכלל ומנבחריו בפרט, שמובילה לירידה הולכת ומתמשכת באחוזי ההצבעה שלהם ומשפיעה על אחוזי ההצבעה הכלליים, וגם העובדה שהדור כולו הולך ונהיה ציני וביקורתי יותר ויותר. גם לטלוויזיה אין בהכרח השפעה חיובית, שכן שגשוגן של תכניות סאטירה בסדר הגודל של "ארץ נהדרת" הורידו לשפל את מעמד הפוליטיקאים וגדעו את המוטיבציה להצביע להם, ומנגד תפסו תוכניות הריאליטי את מקומן של הבחירות האמיתיות בעיני הציבור. גם השיטה הנהוגה בישראל היא חלק מן הבעיה, שכן בניגוד לרוב המדינות הדמוקרטיות במערב אין בחירה ישירה בנציג שמחויב אליך, והציבור מאס להצביע לאנשים שאין לו שום דרך לדעת אם בכלל יקיימו את המנדט או שמא יערקו במהלך הקדנציה למפלגה עלומה כלשהי.

כל הנימוקים הללו עדיין תקפים כרגע, אך מכיוון שתנועת המחאה העירה מחדש את המעורבות של הציבור, בכל זאת התעוררה ציפייה כי ב-2013 אחוזי ההצבעה שוב יעלו על המסלול הנכון, ואולי סוף כל סוף יעקפו את רף 70%. מספר קמפיינים מיוחדים אף הושקו לצורך העניין, אך מנגד הגיעו שלל אירועים שהאירו באור שלילי את הפוליטיקה הישראלית – הפריימריז בליכוד, האין-פריימריז בישראל ביתנו וב"יש עתיד", העריקה של עמיר פרץ וכיוצא בזה. כל אלה עלולים בכל זאת להשאיר בבית או בקניון את מי שדווקא שקלו לחזור לקלפי לאחר שנים. רק בסופו של יום הבחירות נדע לבטח מי יהיו המנצחים והמפסידים הגדולים שלהן, אך כבר כשנבחין כמה ארוכים או קצרים הם התורים בדרך להצביע נוכל להיווכח אם הדמוקרטיה הרימה ראש או הובסה שוב.


לכתבות הקודמות בסדרה:
חידון בחירות: תולדות הזיגזג - מה אתם זוכרים?
קולות מבוזבזים או הישג מדהים? תלוי באחוז החסימה
מגוש חוסם לגוש אגו: השמאל כבר לא יכול
ההיסטוריה מוכיחה: יציאה לקרב לא מבטיחה ניצחון בקלפי
מבן גוריון עד ברק: מפלגות כוכבים מתנפצות לרסיסים
הליכוד ביתנו, מפלגות עולים כבר לא