פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      החליף דיסק

      בעודו דיג'יי מצליח בשם "ויק", יהודה שפי כבר ראה ועשה הכל. הנחת תפילין אקראית הפכה לסיפור אהבה, ולקעקועים הצטרפו כיפה, זקן ופאות. "אני אמשיך עם המוסיקה, אבל באמונה"

      סצנה שבה די.ג'יי מוכר יושב במרכז תל אביב ומספר על מסיבות בכל רחבי העולם, סמים ואורגיות ומשתמש בביטויים כגון "מוסיקה פסיכדלית", "רייבים" ו"מסיבות טבע" יכולה להיות טבעית מאוד, אלא אם כן היא נעשית עם די.ג'יי שעושה זאת תוך כדי שאגודלו מתנופף כמו בלימוד גמרא, מגניב בתכיפות אמרות כגון "ברוך השם" ו"השם ירחם", חובש כיפה שחורה ועוטה ציצית צמר, זקן וחליפה שחורה.

      זהו סיפורו של "סייבר קרטל" (Cyber Cartel), "ויק", או בשמו הנוכחי יהודה שפי. אחד מעיתוני דרום אמריקה אף הגדיר אותו כאחד מעשרת התקליטנים הטובים ביותר בעולם. הוא הסתובב במשך יותר מעשר שנים בכל רחבי העולם, מטוקיו עד ברזיל, ונחת בשנה האחרונה בישיבת "מכון יאיר" הקטנה שבמרכז תל אביב. במבט ראשון שפי נראה כמו תלמיד ישיבה חרדי ממוצע. גובהו נמוך, גופו צנום ולראשו כיפה שחורה. רק מקרוב אפשר לראות שמאחורי הזקן, באזור הצוואר ומתחת לחולצה הלבנה המכופתרת, נמצאים כמה קעקועים בצבעים צבעוניים חזקים.
      ממאבטח - למחלקה ראשונה

      שפי (32) נולד בעפולה, בן לשני הורים ואח שכול של אהוד ז"ל שמת במהלך שירותו הצבאי. הוא למד בבתי ספר "חילוניים למהדרין" כהגדרתו, ובהם גם בבית ספר במושב נהלל, היכן שלמד גם הזמר אביב גפן. שפי מספר שהיה רחוק מאוד מהדת אבל לא רחוק מדי. "הייתי תלמיד גרוע אבל הייתי טוב בתנ"ך, ממש מעולה בזה. כשהקריאו פרשות שבוע הייתי עף. מרותק. בנוסף, הרבה מהאחים של אמא שלי חזרו בתשובה, כך שזה היה תמיד באוויר".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שפי בימיו כ"ויק" (צילום: יהושע יוסף)

      את תחילת דרכו במוסיקה הוא זוכר היטב. "זה היה בגיל 12. החזקתי גיטרה והייתי מאושר עד השמיים. הייתי טוב בזה, וכשהגעתי לתיכון הקמתי להקה מגניבה. עשינו שירי רוק, משינה ודברים דומים". שפי גם זוכר את היום שבו התאהב במוסיקת טראנס: "בגיל 17 הגיע אלי חבר עם ווקמן וקסטה ואמר לי 'אתה חייב לשמוע'. שמתי אוזניות, עצמתי עיניים ושם התחיל המהפך. כשהוא לחץ 'פליי', פתאום כאילו הבנתי מה היעד שלי בחיים. זה משהו שפתאום התפרץ מבפנים. מוסיקה שמחה כזאת שמקפיצה אותך. החלטתי שזאת המוסיקה הכי מיוחדת ושאני הולך להפוך אותה למשהו שלא היה כמוה".

      שפי סיים תיכון וקיבל פטור משירות צבאי בשל בעיות רפואיות. "רציתי לקנות אולפן וכלים. היום זה נורא קל; עם מחשב, כרטיס קול וכמה תוכנות פרוצות אתה יכול לעשות מוסיקת טראנס, אבל פעם זה היה יותר קשה: היה צריך לקנות סינתיסייזר - אורגן שעושה את המוסיקה הזו, אחד כזה עולה 10,000 שקלים ואני הייתי בסך הכל ילד בן 18".
      אבל שפי לא ויתר על החלום: "התחלתי לעבוד במפעל, אספתי כסף וקניתי אולפן. הייתי המאושר באדם. תיכננתי הלאה ואמרתי שאי אפשר להופיע בעולם עם השם יהודה שפי, זה חייב להיות משהו אחר. הדבר הראשון שעשיתי היה לחזור לעפולה, לגשת למשרד הפנים ולשנות את השם שלי ל'ויק', מלשון ויקטורי - ניצחון. ככה הרגשתי, שניצחתי את העולם. בדיעבד אני מבין שהשם יהודה הוא מאוד חשוב וקדוש, יש בו את שמות הקודש ואת האות ד' שזה דוד המלך - מלכות, אבל הייתי בתקופה אחרת".
      כמו כל אמן בפריפריה שמבקש לפרוץ, עבר שפי עם חבר לעיר הגדולה. "בגיל 19, שני ילדים יורדים מהאוטובוס בעזריאלי ובטוחים שהגיעו לניו יורק. החלטתי שפה אני רוצה לגור, לראות את המגדלים האלה כל בוקר". הוא מצא עבודה כמאבטח בדיזנגוף סנטר - בבוקר בודק תיקים ובערב מייצר "טראקים". אחרי כמה חודשים של עבודה ו"התערבבות" במועדונים התל?אביביים, העביר שפי את חומריו אל "ספייס בודהה" - שותפו המוסיקלי, שהעביר את החומר לחברת תקליטים בינלאומית.

      "נתתי לו את הדיסק ואחרי כמה ימים הוא חזר אלי ואמר: 'תשמע, יש לנו מכרה זהב'. אלו היו קטעים איכותיים, משהו שלא שמעו בסצנה הזאת אף פעם. זה לקח את מוסיקת הטראנס למה שקרוי 'מוסיקה פסיכדלית'. סגנון אחר שתפס חזק". במשך חודשים ארוכים הועבר הדיסק לעוסקים בתחום בארץ ובעולם ומהר מאוד הפך ללהיט. וכך, המאבטח מדיזנגוף הוזמן לתקלט במסיבות טבע בארץ ולאחר זמן לא רב גם למסיבות באירופה. "זאת היתה תקופה משוגעת. פתאום בבת אחת היו הזמנות להופעות מכל מיני מדינות. לא האמנתי. בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בסוף שבוע אחד עובר בין לונדון, אמסטרדם וברלין. זה היה טירוף".

      מהמסיבה - למיטה

      בבית הכנסת של ישיבת "מכון מאיר" שקיבל אותו בזרועות פתוחות, יושב שפי ונזכר במה שהוא מגדיר כיום כ"ביבים" שבהם היה. "ההופעה הראשונה הגדולה שלי היתה בנמל תל אביב. היו שם 500 איש והם הגיעו לאקסטזה מטורפת. הייתי עם האוזניות והאורות והדפיקות באוזניים ובלב, ואמרתי לעצמי - הנה הגשמתי את החלום, עשיתי את זה".

      בפעם השנייה שהרגיש כך היה כבר בטוקיו, יפן. "לא הבנתי מה הולך סביבי, בבוקר עוד בדקתי תיקים בדיזנגוף ובערב פתאום עליתי על מטוס במחלקה ראשונה בדרך ליפן. בירידה מהמטוס חיכו לי שני שומרי ראש ודיילת שהעבירו אותי בכל הנמל בלי לחכות דקה. אני בסך הכל בן 22 ובחוץ ממתינה לימוזינה ענקית שלוקחת אותי למלון מפואר. אחרי כמה שעות הגעתי למסיבה עם 3,000 איש ועם אורות וטכנולוגיות שלא מהעולם הזה". שפי נבוך מאוד מהתיאורים של מה שקרה ביפן ומתחיל לגמגם: "הכניסו אותי לחדר עם המון בחורות יפניות ואמרו לי: 'תעשה מה שאתה רוצה'. ככה זה החיים האלה - בחורות וסמים, כל הזמן וכמה שתרצה, רק תנגן. תקופה כזאת שבקושי אפשר לדבר עליה".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "זה העציב את אמא שלי". שפי (צילום: יהושע יוסף)

      במסגרת מסע ההופעות מצא עצמו שפי מגיע לברזיל, שם השתקע כשנה. "זאת היתה תקופה מטורפת. אני זוכר סוף שבוע אחד שישנתי ברציפות כמעט שלושה ימים שלמים. זה היה אחרי שחמישה ימים קודם הסתובבתי וקפצתי ממסיבה למיטה, כמעט בלי לישון. חוויה הזויה. הייתי צריך להיות בברזיל שבועיים אבל התאהבתי במקום, באווירה, בקסם, בבחורות, באוכל ובמסיבות. הייתי מנגן שלוש פעמים בסוף שבוע אחד, במסיבות טבע. זה היה סוג של כישוף".

      שפי חזר מברזיל לישראל אך לא מצא את עצמו, והחליט לנדוד שוב ליפן. "הכרתי שם מישהי, גויה למהדרין, והיה לנו טוב כביכול: היינו אוכלים סרטן בלילה, מעשנים, ואז יום אחד יצאתי מהאולפן וראיתי פסל של בודהה, יפה ומפואר, ופתאום התחלתי להרגיש געגועים לארץ. הרגשתי זר, ההתלהבות ירדה. חילחלה אצלי איזושהי הרגשה שאת המדינה שלי אני לא מחליף עם שום מקום אחר בעולם".

      מהקרחנה - לישיבה

      שפי חזר לארץ ואת התקרבותו לדת החל לעשות בהדרגה רק בשנה וחצי האחרונות. "ההופעות נמשכו כרגיל, הייתי נוסע וחוזר, אבל כבר לא עניינה אותי הקרחנה. רק הביזנס". לדבריו, החזרה בתשובה נבנית בשלבים. "זה לא היה זבנג וגמרנו. הייתי קם בבוקר ושום דבר לא היה מעניין אותי, שום דבר לא עורר בי משהו. אמנם הייתי בתל אביב ולא היה חסר לי כלום, לא בחורות ולא חברים, אבל הריקנות התחילה להציף אותי. הסתובבתי ברחובות סתם במשך שעות".

      ההתקרבות אל הדת הגיעה דווקא מהמוכר בפיצוצייה השכונתית, מרדכי אסולין. "הוא חבר טוב שלי. הוא חזר בתשובה ותמיד התפלאתי איך אני, עם כל הכיף הזה, חוטף כאפה לפנים והכל משעמם אותי, והוא יושב בפיצוצייה עם זקן ופאות וכיפה וכולו אור. היינו יושבים יחד במשך שעות, והוא סיפר לי שהוא שומע הרצאות בנושא יהדות. אני התחלתי לשמוע גם, עוד לא להקשיב, רק לשמוע, ונפתחו לי האוזניים. אני זוכר ששמעתי הרצאה של הרב יהודה חלפון, משהו על זוהר וקבלה שהדליק אותי. הוא דיבר על גלגול נשמות וזה היה מרתק. בהמשך הוא דיבר על למה אנחנו פה כיהודים, והתחלתי לחשוב על זה".

      אז, אחרי שנה, יצא שפי בוקר אחד מביתו וחיפש מקום להניח בו תפילין. "הגעתי לישיבה, פתחתי את הדלת של בית הכנסת ואחד התלמידים, עדי נעים ספקטור, קפץ עלי ועזר לי להניח תפילין. ברגע הזה עדיין לא חזרתי בתשובה ועדיין לא הייתי מוכן לוותר על השבת החילונית; עדיין אהבתי ים ובחורות. מצד שני, התנסיתי כבר בהכל והתחשק לי להתנסות גם בזה". שפי התחיל ללכת לשיעורים, והתלמידים בישיבה בחנו אותו ואת הקעקועים שלו, אבל לא עניינו אותם מעשיו בעבר. "לאט לאט התחלתי למצוא את עצמי. הייתי קם בבוקר ואומר 'מה אעשה היום? יאללה, נלך לישיבה'. סוג של משיכה בלתי מוסברת".

      מי שאחראי למהפך שעבר הדי.ג'יי הוא הרב ניר יעקב מס, ראש ישיבת "מכון יאיר", ששמה דגש על קירוב בין חילונים לדתיים. "אני מאמין ביכולת להגדיל תורה דווקא על ידי מפגש בין בחורים דתיים רציניים ופתוחים עם אנשים שעוברים מהלכים רציניים בחיים. המגמה בישיבה היא להגדיל תורה ולהאדירה, ובשביל זה צריך את כל הנשמות של עם ישראל בלי הבדל".

      את היום שבו נכנס שפי לישיבה זוכר הרב היטב. "זה היה יום שלישי לפני חג שבועות, הוא פתח את הדלת בפחד גדול ורצה רק להניח תפילין. לא הסביר למה - ואנחנו לא שאלנו. בחג הוא כבר ישב איתנו ושמע שיעורים. זה ממש לא משנה לי איפה הוא היה ומה הוא עשה, יש הרבה אנשים שחיים בסרטים וזה לא בהכרח דבר רע, השאלה היא מה קורה בנשמה פנימה, ושם להרבה מאוד יהודים יש את זה".

      בשנה האחרונה, מאז התחזק, ויתר שפי כמעט לחלוטין על המסיבות חוץ מפעם אחת. "חזרתי ממקסיקו לפני שבועיים. היתה התלבטות קשה אם לנסוע. מצד אחד רציתי לעזור לרב שלי לארגן כסף לספר חדש שהוא רוצה להוציא, ומצד שני לא רציתי שייכנסו דברים שיערערו אותי. בסוף נסעתי. זה היה מצחיק, הייתי עם הזקן ואת הציצית שמתי במכנסיים. שמתי כובע במקום הכיפה וידעתי שמה שלא יקרה ובאילו פיתויים שאני לא אתקל - ונתקלתי - אני אעמוד בהם. לשמחתי, זה באמת עבר בשלום. כשאתה שלם עם האמונה שלך, שום דבר לא יכול לקרות".
      מדבר אחד הוא לא מוכן להיפטר וזה מ"חיידק המוסיקה". "אני הולך להוציא דיסק, אני ממשיך עם המוסיקה ואין סתירה, זאת מוסיקה שמחה ומעוררת. תראה איזו מוסיקה שומעים ה'נחמנים' (חסידי נחמן מאומן), בטוח יש לזה שוק".

      להוריו לא קל עם המהפך שעבר. "זה העציב את אמא שלי. אחים שלה חזרו בתשובה וחלקם הלכו לקיצוניות של התבדלות, והיא פחדה שגם אני אהיה ככה. מנגד, עשה להוריי טוב שאחרי עשר שנים של טיולים בעולם, מסיבות ובלאגן אני יושב בבית עם זקן וכיפה, כי אני כבר בן 32 ואמא רוצה נכד".