פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סגן הרמטכ"ל ליפקין שחק התריע לפני אסון צאלים - ובכה אחריו

      עמרי אסנהיים, מחבר הספר "צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל", מספר על מפגשו לפני חצי שנה עם אמנון ליפקין-שחק, ועל דברים נדירים שאמר בישיבות המטכ"ל הסודיות לפני האסון

      בשעות הערב של יום חמישי, יום האסון בצאלים, הגיע סגן הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק למשרדו של שמעון שבס, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ב"וילה", לשכתו של יצחק רבין בקריה. ליפקין-שחק היה מפקדו של שבס בצנחנים. הם נותרו מאז בקשר חברי קרוב, כמעט משפחה. שבס היה הכותל של ליפקין-שחק בלשכת ראש הממשלה, איתן הבר נחשב לפטרונו של הרמטכ"ל, אהוד ברק.

      אמנון ליפקין שחק (משרד הביטחון)
      "סגן הרמטכ"ל ישב בכורסה והזיל דמעות". ליפקין-שחק (צילום: משרד הביטחון)

      זה היה יום מטורף. שבס, שביטל את רוב הישיבות בעקבות התאונה, התרווח על הכורסה. ליפקין-שחק התיישב לידו. הם הביטו שותקים בטלוויזיה. מהמסך השתקפה דמותו של הרמטכ"ל ברק שהתראיין ב"מבט" על האסון. "לאיש הזה יש לב של אבן", אמר לפתע ליפקין-שחק תוך שהוא ממשיך לבהות במסך, "לא של אבן. של מתכת. אם הוא היה מתנהג ככה ביחידה שלי היינו עושים לו 'שמיכה' אחרי היום הזה".

      שבס הסתובב לעבר ליפקין-שחק. את מה שראה לא ישכח לעולם. סגן הרמטכ"ל ישב בכורסה והזיל דמעות. הוא בכה.

      הסיטואציה הנדירה הזאת, של סגן רמטכ"ל הפורק את לבו על המפקד שלו, הרמטכ"ל ברק, ואחר-כך בוכה, היא אחת התמונות החזקות ביותר שנצרבו בי במהלך כתיבת הספר "צאלים – הטראומה סיירת מטכ"ל". ליפקין-שחק היה אחד האנשים המרשימים ביותר שפגשתי במהלך התחקיר. הגעתי אליו לפגישה כחצי שנה לפני מותו. לא הכרתי אותו כלל קודם לכן. הערכתי אותו על כך שלמרות המחלה שכבר נתנה בו אותותיה הסכים להתראיין ממושכות לטובת הספר. למרות מצבו, הניתוח שלו למה שהתרחש לפני האסון, במהלכו, וגם אחריו, היה חד, מדויק, לא מתפשר ולא מתחסד. בניגוד לכמה מגיבורי הפרשה האחרים שהתראיינו בנושא, הדברים שאמר ליפקין-שחק התכתבו באופן מדויק לדרך המיוחדת שבה התבטא עשרים שנה קודם לכן, בפרוטוקולים של הישיבות הסודיות שלפני האסון, כשהמבצע לחיסולו של סדאם חוסיין עוד היה רעיון מוחשי.

      דיונים ערים בלשכת הרמטכ"ל

      הקול הייחודי שהשמיע ליפקין-שחק בלט כבר בישיבות הראשונות שדנו בדרך הביצוע של החיסול. בלשכת הרמטכ"ל ברק נערכו דיונים ערים בשאלה באיזו דרך להוריד את סדאם. שלוש אפשרויות עלו על הפרק: הפצצה מדויקת של מטוסי קרב מהאוויר, שליחת זוג מסוקי אפאצ'י ליירוט מדויק של היעד, או שימוש בכוח של יחידה מובחרת שיתמקם בפאתי בגדד ויירה טיל "תמוז" על סדאם והפמליה שלו. כשעל הפרק עלתה האופציה להפציץ באמצעות מטוסי קרב, ליפקין-שחק היה היחיד שהשמיע הסתייגות חריפה לירי שכזה מהאוויר לעבר מרכז אוכלוסייה בתוך עיר זרה. "אנחנו למקום שיש ארבעת אלפים איש לא נשלח טיל מהאוויר", התריע ליפקין-שחק, "... יש לנו עוד המון מה ללמוד..."

      בישיבה נוספת, שנערכה ב-30 באפריל 1992 המשיך הרמטכ"ל ברק לדחוף קדימה. ליפקין-שחק המשיך להטיל ספק, ולעמוד באומץ מול מפקדו. "יש פה כמה החלטות מאד כבדות", הוא אמר, "אחת, לא עשינו שום דיון ולדעתי היינו צריכים לעשות כבר דיון, בכלל על עצם הדבר הזה, מה המשמעויות של חיסול בשיטה מבצעית כזאת".

      ברק: "שהיא משאירה עקבות?"
      ליפקין-שחק: "משאירה או לא משאירה, אני עוד לא יודע, יש לנו פה דפ"א (דרך פעולה אפשרית) עם חיל האוויר, יש לנו פה דפ"א עם חולייה קרקעית, יש רעיון, זה לא חשוב, אבל מספיק טוב בשביל לתת לזה משמעויות".
      ברק: "כי אנחנו, כשאנחנו באים לדרג המדיני בפעם הראשונה לדיון להבדיל מעדכון..."
      ליפקין-שחק: "כשאנחנו באים לעצמנו, אני אומר לך שאני חושב, עוד פעם, אני לעצמי לא נתתי את כל המשמעויות".
      ברק: "זה כן. אני אומר – כשאנחנו באים אנחנו צריכים להיות אחרי שביררנו לעצמנו".
      ליפקין-שחק: "לא! לפני שאנחנו יוצאים לדרך. אמ"ן רוצה עכשיו שניים וחצי מליון דולר. אז אני לא יודע כמה נצליח לגרד. אנחנו נכנסים להשקעות. חיל האוויר נכנס להשקעות יותר ממה שתוכנן, זה דבר אחד..."

      הרמטכ"ל בדימוס, אמנון ליפקין-שחק (בוצ'צ'ו)
      "אהוד רוצה להיכנס להיסטוריה". ליפקין-שחק (צילום: בוצ’צ’ו)

      שאלתי את ליפקין-שחק בראיון מדוע היה סקפטי לרעיון, ומה לדעתו הסיבה לכך שברק היה נחוש כל-כך להכין את החיסול. נראה שאת ליפקין-שחק הטרידה באותם ימים של השיחה בינינו האפשרות שנתניהו וברק יממשו את האיום להפציץ את הכור הגרעיני באיראן. "אהוד רוצה להיכנס להיסטוריה", אמר ליפקין-שחק, "הוא, דרך אגב, אמר את זה גם בהקשר האיראני. אם היו הורגים את סדאם חוסיין וזה היה נגמר בהצלחה מסחררת, אהוד היה זה שמקבל על זה את הקרדיט. אהוד הוא איש ברוך כישרונות מצד אחד, אבל מצד שני אני לא שולל את האפשרות שהוא מסתכל כל הזמן איפה הוא יהיה בפנתיאון. איפה הוא יכול להיכנס לספר דברי הימים. אהוד רעב לאיזשהו מקום שם".

      "רוצים להסתיר מה שהיה שם"

      מיד אחרי האסון בצאלים, בשעות הראשונות שאחרי התאונה, היה ליפקין-שחק המתנגד הבולט ביותר ברצון להסתיר מפני התקשורת והציבור את המידע על מה שקרה בשטח. כשהגיע לקריה תפס סגן הרמטכ"ל את אבי בניהו, שהיה אז ביום החפיפה הראשון שלו לתפקיד בכיר בחטיבת דובר צה"ל. "שמע בניהו", אמר לו ליפקין-שחק, "אותך אהוד מעריך. הוא הביא אותך לכאן. זה היום הראשון שלך בתפקיד. מה שתגיד לו הוא יעשה. תשכנע אותו לפרסם הכול. הכול. בלי לגלות סודות צבאיים, אבל גם בלי להסתיר. אנחנו עומדים לעשות טעות גדולה. רוצים להסתיר מה שהיה שם".

      "הסתרת הנוכחות של הרמטכ"ל במקום היתה טמטום", אמר לי ליפקין-שחק בראיון לספר, "מהיכרותי את אהוד, הוא הבין כבר אז שהמבצע גנוז. אהוד לא איש תמים. הוא היה צריך לקחת בחשבון שי?דעו תוך זמן קצר שהוא היה שם, ושהיעד היה סדאם חוסיין. אין דרך אחרת. כל ההתנהלות אחר כך היתה לדעתי מבוהלת ולא הגיונית. אני לא יודע מאיפה היא נבעה. אולי מהפחד שזה ידבק בו. אהוד הוא איש מורכב. הוא מוכשר כמו שד אבל יש לו דברים שאני לא יודע להסביר אותם. אם היו מתנהלים אחרת, אסון צאלים היה נשאר אסון של תאונת אימונים ולא הופך ל'פרשת צאלים ב'".

      גם אל ליפקין-שחק אפשר היה לבוא בטענות בפרשה. גם הוא, כמו אהוד ברק, בחר שלא להגיש עזרה לפצועים (בניגוד למה שהתפרסם אחרי התאונה – הוא הכחיש בפני כי עמד בצד והקיא את נשמתו נוכח המראות הקשים), גם הוא כמו אחרים שינה את גרסאותיו בין ועדת החקירה לבין מצ"ח. ההבדל היה שבאמנון ליפקין-שחק איש לא חשד. איש מבין המרואיינים לספר לא העלה בדל של ספק בטוהר המידות שלו. זה היה משותף לכולם מדני ארדיטי, חברו הטוב של ליפקין-שחק מהיישוב רעות, דרך עמירם לוין שלימים שימש תחתיו כאלוף פיקוד הצפון והעריך אותו מאוד, ואפילו עד אורי שגיא, שבוודאי לא שכח לליפקין-שחק שלא מינה אותו לסגן הרמטכ"ל והביא למעשה לפרישתו מהצבא, אבל המשיך לרכוש לו אהדה עמוקה, ואפילו אהבה, עד יום מותו.

      לפני מספר שבועות ישבתי עם חבר. "עכשיו, אחרי שהסתיים התחקיר לספר", הוא שאל אותי, "מכל האנשים שפגשת וראיינת, מי היית רוצה שיהיה המפקד של הבנים שלך?". מניתי לו שלושה שמות שכאלה. אמנון ליפקין-שחק היה הראשון מביניהם.

      הרל"ש משחזר: כשליפקין-שחק פגש את ערפאת בטוניס