מאחורי הציניות, קור הרוח וההומור הדק היה שם מישהו עם מוטיבציה אדירה, שאהב את הארץ הזו בכל מאודו, וחי בדאגה רבה באשר לגורלו של המפעל הציוני. היה בו סוג של יושרה, אשר הבטיחה לך שאף פעם לא תקבל תשובה לא עניינית. הוא ידע לבקר אחרים, ידע לבקר את עצמו, ולקבל החלטות בקור רוח - לפחות למראית עין - מעורר הערצה.
נפגשנו במהלך תפקידיו השונים בצה"ל, אך לא ידעתי מה היו דעותיו המדיניות. רק לאחר שסיים את רמטכ"לותו חשף אותן, ושמחתי להיוודע אליהן. מאז 1999 קיים שיחות מדיניות רבות. רצונו בשלום ונכונותו לנסיגה מן השטחים נבעו הן מדאגתו לכך שישראל תבטיח רוב יהודי ותישאר מדינה דמוקרטית, והן מהבנתו את הסכנות האסטרטגיות הטמונות בבידודה של ישראל אל מול הסביבה המיידית ואל מול העולם. גם אם נושא זכויות האדם היה חשוב לו, הוא לא חתר לשלום בגלל עולם הזכויות. הוא האמין בכוחו של צה"ל, אך לא האמין שאפשר להבטיח את ביטחונה של ישראל לאורך זמן בלי שלום. בגלל זה הלך לפוליטיקה, אף ששנא אותה, ואף שהודה כי אינו מתאים לה.
כששנינו היינו מחוץ לכנסת, וחודשים מעטים לאחר שהתחלתי בשיחות עם יאסר עבד רבו, מי שהיה אז שר התרבות הפלשתיני, על יוזמה לא פורמלית להסדר קבע, באתי לביתו וביקשתי ממנו להצטרף לקבוצה של פוליטיקאים ואנשי ביטחון שהיוותה את הצד הישראלי. אמנון התבונן בטיוטות הראשונות שלנו, וראיתי שהוא מתלבט. "מה עם אריאל?", שאל. הייתי משוכנע שהבטחת אריאל בריבונותנו היא תנאי להצטרפותו, ועניתי לי שסיפוח אריאל, בלב השומרון, יהיה קשה מאוד. כשחשבתי שאיבדתי אותו, הוא אמר לי: "התנאי להצטרפותי הוא שלא נבקש את אריאל". לא הבנתי את המסר. ביקשתי שיבהיר. הוא אמר שהוא חושד ב"פוליטיקאים" שירצו לספח את אריאל גם תמורת תשלום טריטוריאלי נדיב מתוך שטחה הריבוני של ישראל, כדי שלא להתעמת עם המתנחלים, והוא משוכנע כי זהו חוסר אחריות: "כאיש ביטחון אני אומר לך שאי אפשר להגן על אריאל בתוך המדינה הפלשתינית באמצעות פרוזדור צר. תבטיח לי שלא נעלה זאת כדרישה ישראלית בשיחות, ואצטרף אליכם". וכך היה.
אמנון היה פעיל מאוד בשיחות ז'נבה בארץ ובחו"ל והטביע את חותמו על כל פרקי היוזמה, ובייחוד על הפרק הביטחוני המפורט. ראינו אותו כנושא ונותן, והיתה זו דוגמה קלאסית למי שמבין מהו טפל, אך יודע לעמוד על העיקר. עכשיו, לאחר מותו, יהיו מי שיזכירו את גבורתו ואת רמטכ"לותו בלבד. זו, כמובן, תקופת חייו החשובה ביותר, אבל השנים האחרונות - ממש כמו אלו של יצחק רבין - היו השנים שהקדיש למאבק לשלום. מי שיעדיף להסתפק רק באזכור החלק הצבאי של חייו, יעשה עוול לזכרו.