בכל סוף שנה מפציע פסטיבל מחוללי העוני של ישראל. האירועים מתחילים אחרי דו"ח העוני שמוציא הארגון שאחראי לתשלומי הקצבאות לעניים, וממשיכים למיני סקרים מטעם שיוצאים מהעמותות שמחלקות מזון. התמונה אמנם קשה, שלא יהיה ספק, אבל הנתונים שמייצרים אותה הם הרבה פעמים מוטים, חלקיים ונועדו ליצור, בפשטות, פורנוגרפיה של דלות ושל מחסור.
בדו"ח הביטוח הלאומי עצמו, שקשה לומר עליו שהוא גוף נטול פניות לחלוטין, שהרי הוא זה שמשלם את הקצבאות לעניים, נכתב כי ב-2011 חל שיפור מסוים במדדים של עומק העוני ושל חומרתו. אבל אני רוצה לצטט את פתח הדבר בדו"ח, ממש את הפסקה הראשונה: "כפי שניתן להתרשם מקריאת הדו"ח, אין בשנה זו הרעה חריגה במצב החברתי שתוכל להסביר את עיתוי ההתפרצות של גל המחאה דווקא ב-2011. יתרה מזאת, אי-השוויון בהכנסות אף הצטמצם במקצת. מכאן שאת ההסבר לתסכול בציבור על המצב החברתי יש לחפש דווקא בדשדוש מצב העוני ואי-השוויון ברמה גבוהה בשנים האחרונות". כלומר, הנתונים הראו על שיפור ב-2011, אבל הם לא מסתדרים עם מה שקרה, אז נחזור אחורה לנתוני "השנים האחרונות". יש עניים? יש רעב? יאללה, עליהום.
מכאן שאפילו אם הנתונים מראים על שיפור מסוים, כפי שראינו בראשיתו של דו"ח העוני ל-2011, זה לא משנה. מתעלמים מהם וחוזרים למקררים הריקים. בכלל, מי שמגיע לכאן מהנכר יכול להתרשם שהתדפק על שערי סומליה. בישראל יש עם של מזי רעב, חלכאים ונדכאים אומללים. ומי הוא הזחוח, המתנשא, האליטיסט, שיעז לצאת נגד הזרם?
מצד אחד הנתונים אכן קשים מאוד. שיעור הילדים שחיים בעוני במדינת ישראל גבוה מאוד. שליש מהילדים נופלים להגדרות הסטטיסטיות השונות שמגדירות עוני מהו. ומצד אחר, יש כמה "אבל'ים" שאיש לא טורח להציף.
לשלב חרדים וערבים במעגל העבודה
קודם כל, שיהיה ברור: יש שתי אוכלוסיות עיקריות שאחראיות לתמונת העוני החריגה של ילדים בישראל - האוכלוסייה החרדית והאוכלוסייה הערבית. במערכת הפוליטית יש כמה אנומליות. חלק מהמתמודדים בשמאל רוצים "לקחת" מהחרדים בבוקר, ומשתמשים ברעב שלהם בערב. אחרים מתנגדים להורדת מחירי המזון כי יפוטרו כמה אלפי עובדים (אבל העניים יוכלו לקנות יותר אוכל), אבל אחר כך זועקים שלעניים אין מה לאכול. זו צביעות שגרתית.
שאלת תם: כאשר משפחה מביאה לעולם חמישה או שישה ילדים, וההורים הם בגיל שבין 20 ל-30 ומשהו, איך היא מצפה לחיות מעל קו העוני? החילונים לא מביאים אפילו את הילד הראשון בעשור הזה של חייהם. נוסף על כך, המשפחות החרדיות (בעיקר הגברים) אינן חלק ממעגל העבודה הרשמי. הן נתמכות על ידי קצבאות וזכאיות לא לשלם תשלומי ארנונה עקב מצבן הכלכלי הקשה, לכן די ברור שהתוצאה היא שהן תחיינה בעוני.
מנגד, המשפחות האלה לא רוכשות בתי פאר ומשלמות משכנתאות מנופחות, והן לא מוציאות הון על מכשירי תקשורת. ההוצאות שלהן הן בעיקר על קיום בסיסי ומזון. זו במידה מסוימת בחירה מושכלת. העדפה תרבותית. אין להקל ראש במחסור של האוכלוסיות האלה. אבל המסר העיקרי שצריך לצאת מהדו"חות האלה הוא קריאה לפעולה, ולא קריאה להעלאת מסים ושפיכת מיליארדים של תקציבי רווחה על האוכלוסיות החרדית והערבית. צריך לעודד את האוכלוסיות האלה להשתלב במעגל העבודה, וחובה על המערכת הפוליטית למצוא את הפתרון הדרוש.
לסיכום, אסור להתעלם מהנתונים, רק צריך לזכור שחלקם מוסברים בכך שחלק מהאוכלוסיות שמרכיבות את הדו"ח בוחרות במודע לקיים חיי משפחה שישלחו אותן אל מתחת לקו העוני. עם זאת, עלינו כחברה לעשות הכל כדי לשלב את האוכלוסיות הספציפיות הללו במעגל העבודה, משום שלא נוכל להמשיך לקיים את מערך הקצבאות האדיר לאורך זמן.