תהיי יפה ותשתקי

"תביאי את המסטיק", הוא אמר. לא ראיתי מי הדובר. הפנסים סינוורו אותי. יד הושטה לעברי. לפחות עשרה אנשים עמדו וחיכו שאשלים את המשימה. בלי לחשוב יותר מדי, שלפתי את המסטיק והגשתי לו. פיכס, איך הוא לא נגעל? הצלמים, המאפרת, הסטייליסט, הארט והאסיסטנטים לא התרגשו. רק אני התחלתי לנתח מה זה אומר עליי, וכמה מהר הפכתי למישהי שאפילו המסטיקים הלעוסים שלה מקבלים יחס VIP. "תהיי דיווה", צעקו עלי שני קולות. מי אתם? מה אתם רוצים ממני? מה זה אומר, לעזאזל, "תהיי דיווה"? כשאני מאופרת כמו חייזר אחרי תאונת דרכים קטלנית, לבושה בשמלה שקטנה עליי לפחות במידה (שתיים, אם להיות כנים, אבל למה הקטנוניות?) ומהלכת בגובה 15 סנטימטרים מהקרקע, הרגשתי שבעוד שנייה אני מתעלפת. וזה לא כי לא אכלתי השבוע. להפך, כיוון שאכלתי.

כולם על הסט ידעו שאני לא דוגמנית. כל ניסיון להסתיר את מידותיי האמיתיות היה מתקבל בפרצי צחוק ובבהלה - אני מדברת פה על מטר חמישים ושמונה. את המשקל אסרה עליי המערכת לפרסם. אבל התעקשתי שיתייחסו אלי כאל דוגמנית, וקיבלתי את מבוקשי: הריצו אותי מעמדת השיער, לאיפור, להלבשה, לתכשיטים, לסט, לטאצ'?אפים, לסט שוב, והכל במהירות מסחררת, כי הזמן מוגבל וחייבים להספיק הכל, ואל תדברי יותר מדי, ותזוזי כבר כי יש פה עוד דוגמנית מלבדך.
אני עומדת בצילומים ומנסה להשביע את רצון כולם. זה קשה, כי נדמה שכל אחד רוצה ממני משהו אחר. ארבע שעות על סט צילומי אופנה, וכבר הרגשתי את כל הלחץ, המתח והחרדות שחשה בר פאלי בכל הקריירה שלה, כולל ההשוואה לההיא.

"תהיי דיווה!" נזרקת לעברי שוב הבקשה המוזרה הזאת. תהיו אתם דיוות, אני חייבת לשתות משהו. זו לא בדיחה. התייבשתי. תחושת הצמא היא הזיכרון החד ביותר מיום הדוגמנות הראשון - וכנראה האחרון שלי - כאדם בוגר. אם חשבתם שהמקצוע שלכם מאתגר, נסו פעם להיות דוגמנית. בילדותי לא דיגמנתי לשום דבר מלבד למצלמת הפילם המשפחתית, אבל כמו הרבה ילדות ונערות שעקבו באדיקות אחר תחרות נערת השנה של "מעריב לנוער", קיוויתי שזה עוד יקרה, כשאגדל. ואז גדלתי. לא גבהתי, רק גדלתי. התבגרתי, התרחבתי. לא הרגשתי שמנה, עד היום שבו ידיד מהתיכון עם סבירות גבוהה למשיכה לבני מינו אמר לי: "לא יתאים לך להיות רזה". זה היה רגע מהמם בעוצמתו, כי עד אותו רגע חשבתי שאני, ובכן, רזה. מאז לא העזתי להרגיש ככה שוב.
ועדיין, עד היום, כשפתחתי את הארון והרחתי את הבגדים שלי מאז, יכולתי לדמיין שוב שכשאגדל אהיה דוגמנית. או לפחות בת 17. כך חלפו להן שנים ארוכות, עד דצמבר האחרון. ההצעה לכהן כדוגמנית ליום אחד לצד דוגמנית?העל מעין קרת תפסה אותי באמצע בחינה אינטימית של סופגנייה. טוב, זה לקח שני עשורים יותר ממה שתיכננתי, אבל העיקר שזה קרה בסוף. הסכמתי, כמובן.

נשבעתי לעצמי שאפצח בדיאטה חריפה לפני הכתבה, אבל חנוכה ודומינוס פיצה הכשילו אותי. גם ההורים של בעלי, שהכניסו למשלוח השבועי שתי חפיסות שוקולד, לא עזרו במיוחד.
כמו אשת מקצוע רצינית הוזמנתי לפגישה מקדימה, יומיים לפני הדבר האמיתי. "אני דוגמנית עסיסית", הצגתי את עצמי בפני הצוות. האמת היא שהם רצו לקחת את המידות שלי. אם רק הייתי יודעת הייתי שולחת את כפילת הגוף שלי. מכיוון שהגעתי בעצמי, פגשתי את מנהלת ההפקה ואת קרת, דוגמנית בינלאומית בת 36 וחצי, שרשמה ברזומה שלה עבודות עבור קרל לגרפלד, רוברטו קוואלי, דונה קארן וקלווין קליין. במשך תקופה מסוימת היא כונתה "המוזה של איב סן לורן" והצטלמה לשערי כל המגזינים הנחשבים בעולם האופנה. זו לא היא שסיפרה לי את כל זה, אלא גוגל. הפגישה איתה היתה מספיק טראומטית: עמדנו אחת ליד השנייה. גם בבגדי היום?יום שלנו לא היה אפשר להתעלם מההבדלים הדרמטיים, ואני לא מדברת רק על הגובה.
לפני שנפרדנו, קרת זרקה לי טיפ חשוב לקראת הצילומים: חוטיני בצבע גוף. המחשבה הראשונה שלי היתה פיננסית. עד כמה הסעיף הזה ייראה מוזר בחשבון ההוצאות שאגיש לעיתון? המחשבה השנייה שלי היתה, בחיים לא. זה לא רק חנוכה, אלו השנתיים שקדמו לו, שחוללו ניסים ונפלאות בגזרתי, שאני עדיין מעדיפה להגדיר כ"פוסט לידה". בהפקה נאלצו לקבל את המידות שלי בהשלמה. אני יכולה רק לדמיין מה הם אמרו עלי מאחורי הגב. דוגמנית אחראית הייתה אולי הולכת להקיא וקונה חוטיני. אני ניצלתי את היומיים החופשיים שלי להתעדכן מה חדש ברולדין.

כמו ששמתם לב, בניגוד לדוגמניות אחרות, אין לי בעיה לשתף את הציבור בתפריט שלי. בין כה וכה את התוצאות אפשר לראות בצילומים. בבוקר התחבטתי הרבה זמן בשאלה מה אוכלת דוגמנית לפני צילומים. בסוף החלטתי ללכת על מוזלי.
מוזלי הוא שקר. אין שום דבר מרזה ביוגורט 4.5% שומן, מבחר פירות העונה וסילאן, אבל זה מה שקורה כשמפסיקים לעשן. פעם פחית דיאט קולה וסיגריה היו משביעות אותי. היום דיאט קולה זה מה שאני צריכה ליד הפיצה, כדי להוריד מגש.
"אין, את פשוט הורסת!" קידם הסטייליסט את פניי. אני בסטודיו גברא המיתולוגי, הסטודיו הראשון לצילומי אופנה ופרסום בישראל, שייסד גברא מנדיל ז"ל בתחילת שנות ה?60 בתל אביב. גברא היה אז אחד מצלמי הפרסומות והאופנה המפורסמים בארץ, וצילומיו קישטו את שערי כל העיתונים. לאחר שנים של צילום והוראה הוא החליט לרכז את כל הידע והניסיון שרכש במקום אחד, והפך את הסטודיו לבית ספר לצילום. בשש השנים האחרונות מנהלת את הסטודיו בתו, רותי מנדיל?חלבי, ובמקום מתקיימים לימודי צילום במגוון מסגרות. עכשיו הסטודיו הומה ככוורת. עשרות אנשים מתרוצצים כבני המאיה ב?20 בדצמבר. הקדמתי מעט, אבל אני מרגישה כאילו הגעתי באיחור של 200 שנות צלוליטיס. לאן כולם ממהרים? מה החמצתי? לאן אני אמורה ללכת?

כולם מתקבצים לישיבת הפקה מאולתרת. אני מבינה שאין לי שום סיכוי ללמוד את שמותיהם של האנשים בפרק הזמן הקצר העומד לרשותנו, ושמוטב שאנסה לברר מה הם עושים פה, ובעיקר להוציא מהם רכילות עסיסית על גל גדות. המאפיין העיקרי של אנשי ההפקה: כולם מאוד מאוד רזים. אנשי אופנה עצמות ודם, אסתטיים בלי מאמץ, מסוגננים טיפ טופ. הם עוטים סוודרי וינטג' מגניבים וג'ינס משופשפים, מתהדרים בצעיפים קלילים ובמגפיים הנכונים, והתוצאה יושבת עליהם בטבעיות שיקית מעצבנת של בני 20. תוך כדי שאנחנו מציגים את עצמנו (אני טוענת שאני עיתונאית, לא נותנת למידותיי הזעירות לבלבל אותם), אני לומדת את הנפשות הפועלות. מישהי מציעה לי כוס מים. אני מרגישה קצת חשובה ונענית להצעה. אני תוהה מה יקרה כשהם יגלו שמרדתי ולא הבאתי חוטיני מהבית, ומה תהיה תגובתם כשתקרקר לי הבטן. האם יצחקו עלי או שיעמידו פנים שלא שמעו?
הצלם ניגש קודם לקרת, ללמדך שגם בסט יש היררכיה. במהרה מתחוור לי שהם מכירים. עבדו יחד בעבר, ברור. יש ביניהם דיבור צפוף של אנשי מקצוע המדברים באותה שפת פאשן סודית. מעצב השיער והמאפרת מפנים הרבה שאלות לג'וד בורמד, צלמת ומפיקת "מיסמוזה", הסמכות העליונה של יום הצילומים הזה. אותי אף אחד לא שואל כלום. אני צריכה לבהות ולא להשיב, לא להתערב ולא להביע את דעתי בנוגע לדברים שאני לא מבינה בהם, כמו קונספט, השראה ורפרנס. הם מביטים בתמונות שהביאה ג'וד (נדמה לי שזה הרפרנס) ודנים בכובד ראש מה הם רוצים שייצא להם בסוף. אני ממשיכה לבהות. טוב שיש לי הרבה סוללה בנייד, כך אני נראית עסוקה. הצוות מדבר על הסטים. יהיו לנו היום שלושה כאלו. מה זה אומר לגביי? כמה זמן אצטרך לעבוד? ומתי או?כל לאכול שוב? הם מביטים בשעונים שלהם (אני מוסיפה תזכורת בנייד: אנשים מגניבים דווקא כן עונדים שעונים), ומחשבים שנותרו לנו שלוש שעות נטו. לי זה נשמע הרבה, אבל הצוות עושה פרצופים מיואשים. "זה כלום", לוחשת לי מישהי.
הצלם הראשי מעיר שעוד לא התחלנו שיער ואיפור, וזורק לעברי ולעבר קרת מבט זועף. אני מבינה שאנחנו עומדות לככב בסדנת אופנה שכותרתה "אישה קיברנטית". כמו כל דוגמנית מתחילה אני פוחדת לשאול מה זה אומר בדיוק, מחשש שהזרים יקטלגו אותי כסתומה. בטח משהו עתידני, מוזר, מפחיד ומתעתע, אולי שילוב של חלליות או מדי תעופה. "אז מתי מקיאים?" אני שואלת את המאפרת. "מהבוקר", היא עונה לי בחיוך. היא צוחקת? אני לא בטוחה. ליתר ביטחון, אני הולכת לבקר מאחורי הקלעים. אין אקשן בשירותים, אפילו לא שורה אחת של קוק. הנה, נופץ עוד מיתוס.

אף אחד לא אמר לי במפורש, אבל מהרגע שהישיבה פורקה גיליתי שהכל בנוי על אילוצים. לא "כמה זמן צריך" (לשיער, לאיפור, להלבשה) - אלא "כמה יש". ויש ממש מעט זמן. לא שעה וחצי לכל עמדה, כמו שהיה אידיאלי, אלא יותר בכיוון של חצי שעה. מוכנה? היכון - רוצי.

לקרת עושים שיער ראשונה. אני בינתיים משכללת את יכולות הבהייה שלי. "אני צריך עוד קולבים!!!" זועק הסטייליסט. לכולם יש דרישות, בקשות, שאלות. המפיקה מתמרנת ביניהם, מביאה קולב, לוקחת מברשת, עוזרת למישהו לסחוב פנס. כולם מתרוצצים על הסט בפאניקה. עכשיו הם נראים לי כעכברים בהתקף מאניה. כמצופה מדוגמנית, אני מסגלת לעצמי מבט קצת אטום. שיחשבו שאני מנותקת, אאוטסיידרית, אולי אפילו קיברנטית. אני מקשיבה ולומדת שמבחינת הצוות, אין מקום אחר שהיו רוצים להיות בו היום (למקרה שליידי גאגא קוראת שורות אלו: סתם בצחוק, כולם פנויים. תתקשרי). העבודה נעשית ברובה על בסיס וולונטרי, וכמו בענפי תרבות אחרים, גם כאן אין כסף. כלומר יש, אבל לא לעובדים הזוטרים. זהו אחד השקרים הגדולים של עולם הביוטי: אנשים עובדים בהתנדבות, מקוששים ג'ובים, מנסים למצוא חן בעיני הבכירים כדי שיוכלו להיכנס לעוד הפקות, כאלו שיש בהן שכר. כשאני משקללת את הנתונים המגיעים לידי, אני נפעמת מהמסירות. לא משנה כמה שבועות אופנה הם מארגנים לעצמם, שוק האופנה נראה לי גוסס. "מושלמת אחת", ניגשת אלי היח"צנית. "מהממת", משיב בשמי אסיסטנט. אני מתעוררת לחיים. מהרגע שנחתתי בסט, אומרים לי כל הזמן כמה אני יפה. אני לא יודעת איך אוכל לחזור אחרי זה לשיגרה שבה אשב בבית ימים ארוכים ואיש לא יחמיא לי. אני מפצירה בצוות שימשיך, בטוחה שאני הדוגמנית הראשונה שמסמיקה מהסופרלטיבים. אבל אני לא. "מדהים כמה אדם שאומרים לו שהוא נהדר ומוצלח יכול להיות יפה יותר ופתוח יותר", מספרת לי רותי מנדיל?חלבי. "לפעמים נחפש דווקא את מה שהוא יתפוש אצל עצמו כנקודת חולשה, ונצלם אותו כך שיראה כמה הוא מיוחד ויפה. צלם חייב להיות מודע לכוח שהמצלמה נותנת לו ולעשות עם הכוח הזה רק טוב. בצילום יש פן תרפויטי (ריפוי?י), גם אם לא קוראים לזה 'פוטותרפיה'. כשמצולם יוצא מסט צילום, הוא צריך להרגיש חגיגי ומיוחד". אני מתרגשת מהתשובה שלה. ואז קולטת: רגע, אז הם סתם אומרים לי שאני יפה?

אני מציצה על קרת. היא יושבת זקופה בעמדת השיער. מקצוענית. היא באמת לא רואה כלום בעיניים, רק את העבודה.
עכשיו תורי. קרת נעה כרוח רפאים מעמדת השיער לאיפור, ואני תופסת את מקומה. מעצב השיער, כרמל (27), הוא גם אבא טרי לבת שבועיים. החלום שלו הוא לסרק כלות, אבל עד אז הוא בתעשיית האופנה, "חולה על האקשן. זה עולם מרתק, צבעוני, מגרה. חוש היצירה עובד בלי הפסקה. עיצוב שיער הוא אמנות".
יש לו תואר ראשון במקצוע "אמיתי", ניהול ושיווק, כך שהוא כאן מבחירה, לא מכורח. "מה יותר כיף מלקום בבוקר ולעשות אנשים מאושרים ויפים?" הוא שואל. בטח לא לשווק, אני חושבת.
אני חייבת לשאול אותו אם הוא ראה דוגמניות אוכלות. "בטח, יש מלא כאלה", הוא אומר, ואני בטוחה שלא שמעתי טוב בגלל הרעש שבוקע ממכשיר הפן. "הן צריכות כוח, הן אוכלות. למשל סנדוויץ' או פתית עם גבינה".

פתית עם גבינה? די!

"הן חייבות לאכול כדי שיוכלו להחזיק את עצמן", מתערב הסטייליסט יאיר, "הן אוכלות דברים מזינים ובריאים. פירות. ופירות יבשים". זו שיחה שהייתי מעוניינת לראות להיכן תתפתח, אבל אין זמן. מזרזים אותנו לצאת לסט. יאיר מלווה אותי תוך כדי סיפורים על עולם האופנה. אני לומדת שהכלי השימושי ביותר בתעשייה היום הוא לא אחר מפייסבוק. עכשיו אני מבינה למה כולם מצלמים פה בניידים שלהם כל תנועה: תוך כדי עבודה הם צוברים תמונות שאחר כך יועלו לפייסבוק, יגררו לייקים ואולי יביאו את הג'וב הבא. צוקרברג לא יודע, אבל בלעדיו כנראה לא היתה היום תעשיית אופנה ישראלית.

"איזה דבר מושלם יש פה", שואגת לעברי היח"צנית, בעודי עוברת לעמדת האיפור. אני משגרת אליה חיוך אדיש, אבל כל הדבר הזה הוא לא בלתי נעים. "את יפהפייה", לוחש לי עוזר צלם בדרכו לסט. האגו שלי מוסר: תודה, עוד. זה בפירוש יום לא שגרתי. כולם משכנעים אותי שאני הדבר המרהיב ביותר שהם ראו הבוקר, השבוע ואולי כל חייהם. אני חושדת שזה לא לגמרי נכון. עכשיו, כשאני באיפור, אני מתפנה להאזין לצלם, גולי, מצלמי האופנה המובילים בארץ (דורין פרנקפורט, גוטקס, אולסטאר, קרוקר, קסטרו), יוצר וידיאו ומרצה לצילום. "הצלם הוא כמו במאי קולנוע", הוא אומר בידענות. "אתה בוחר את המקום, את השעה, את הדוגמנים, אבל בסופו של דבר דברים קורים, וצריך לזרום איתם". גולי, שועל ותיק וכנראה האיש החשוב על הסט, מתעקש לא להתעצבן גם כשכל דבר נמשך זמן רב יותר מהמתוכנן. במקום לריב, הוא יוצא לסיגריה.

הלקסיקון הפתלתל של אנשי האופנה נע מ"גלאם" ל"ויז'ן" ול"הוט קוטור". אני מנסה לעקוב אחרי המילים ואחרי המעשים שמבצעת בי המאפרת, אופק. היא בת 26, מסתובבת על סטים מגיל 14, וכבר הספיקה לעשות כל תפקיד אפשרי. "אני מאפרת, אבל יכולה להיות גם סטייליסטית, בונה תפאורות, ארט דירקטורית, מעצבת שיער או מפיקה", היא מספרת. "זה תחום שאם אתה נמצא בו כל כך הרבה שנים אתה לומד את הכל תוך כדי עשייה, וטוב לדעת את הבסיס של הכל". אופק נולדה לאופנה. זה לא רק המראה החיצוני האקסטרווגנטי שלה שגורם לי (וגם למלהקי "האח הגדול" שפנו אליה, לדבריה, כבר ארבע פעמים) לחוש שמדובר באושיה. זה משהו בגישה החצופה?מתוקה?גאונית שלה.

דוגמניות הן חומר אנושי שנעים לעבוד איתו?

"דוגמניות הן אנשים. יש קשות יותר, יש מתוקות ויש מקסימות. למצלמה יש כוח השפעה חזק מאוד על האגו, כך שיש נשים שיתייחסו לדוגמנות בכיף וייהנו מההעצמה - הן יקבלו מחמאות על הסט, יעברו מהפך עם האיפור וייצאו עם חוויה מרגשת. ויש כאלו שיתייחסו לדוגמנות כפאוור טריפ. הכל תלוי בבן אדם".

אופק מסירה מפניי את האיפור ששמתי בבית בעמל רב, ואני שואלת מה עומד לקרות עכשיו. היא מחייכת חיוך מסתורי. ידעתי. היא הולכת להפוך אותי לחייזר. ואז מתחיל הסשן: תפתחי עיניים. תסגרי. תפתחי. לא לדבר. אסור להניע שפתיים כשמאפרים את הפה. בכלל, עדיף לשתוק באיפור. זה החלק הקשה עבורי, לשתוק. אפילו לנמנם לא יכולתי. אחרי כמה דקות של איפור הבנתי שאני תלויה בטוב ליבה של המאפרת. היא זו שתוציא אותי מכאן הורסת או הרוסה. אני חשה שהיא לא מחמיאה לי מספיק. היא לא מספרת לי כמה אני יפה ומהממת. מה קורה כאן? רגע, אולי היא אוהבת יותר את קרת? ככה, אנשים, מתפתחת פרנויה.

לו אחזתי במידות של קרת, לא רק שלא הייתי מתנגדת לצילומי עירום אלא שהייתי תובעת אותם בתוקף. אנחנו בחדר הלבשה מאולתר, הידוע גם בשם: שירותים. למיטב הבנתי, זה לא עניין יוצא דופן בעבודת דוגמנית ישראלית. אני זוכה למבט קרוב על הגוף הגבעולי והחיוור של קרת. לא יכולה לדמיין לעצמי איך זה מרגיש לקום לתוכו בכל בוקר. אני מבקשת לדון רגע בגנטיקה שלה, אבל היא נחפזת לסט. הטירוף באוויר. הלחץ בשיאו.
אני נשארת לבד בשירותים וחווה את מה שבעברית מכונה משבר, אבל על הסט הופך לקרייסס: אני לא נכנסת לבגד. ההנחה שהבגד המיועד לי קטן עלי אינה הנחה משוללת היגיון. המידות פה מיניאטוריות, הפתח לראש צר (האם ראש של דוגמנית קטן מהראש הממוצע באוכלוסייה?). אני מסרבת לבכות, בינתיים, אבל זה עשוי לקרות בכל רגע. "זה בגד של יוסף, דאגתי לך", אומר יאיר שנזעק לחדר השירותים, ואני מבינה שזה הגורל שלי: הכל וואן סייז. אין לאן לברוח. אני עוטה בגד גוף, ואוחנה משדל אותי למסור לו את איבריי, מסתובב בנינוחות באזורים שבעלי לא ביקר בהם לאחרונה. "זה בסדר, אני אסגור לבד", אני אומרת לו, מקילה על שנינו. גם עם הגרביונים אני מחליטה שאסתדר בעצמי ויהי מה. "חמודה, בואי אני אעזור לך", יאיר מפתה אותי להיכנע. "תראי את הנעליים, לא הורסות?" הוא שואל. בא לי להקיא על הניטים, אבל בסדר. לכל אחד יש טעם משלו. אם הוא היה רואה את הארון שלי, הוא היה עושה חרקירי. אני שולחת רגל, נכנסת לנעליים האימתניות (15 סנטימטרים לא הולכים ברגל, הם מדדים בקושי) ונדחקת פנימה לשמלה שהביא. אני עומדת מול המראה, מתקשה להחליט למה אני דומה. "את נראית כמו הנסיכה ליאה", אומרת אופק, שצצה מעמדת האיפור. יאיר פחות מרוצה - כן, אני בפנים, אבל הטוטאל לוק, איך לומר, שונה מהמצופה. ובכל זאת הוא ממשיך עם ה"חמודה". בחור אמיץ. אנחנו מוקפים באנשים כל הזמן, לא באמת יכולים לנהל שיחה אינטימית או להכיר לעומק. אני מתה לספר לו משהו על נשים אמיתיות, שלובשות מידות 40-38, אבל בסט כמו בסט כמו בסט, מישהו חייב לזוז. עכשיו זו אני.

העבודה לצד מעין קרת אינה מומלצת לדוגמנית מתחילה. היא כ?20 שנה במקצוע, אני חצי יום. היא מקצוענית פרופר, לא צריכה בכלל הוראות. אני מביטה בה מהצד, נפעמת. איך היא עושה את הפוזות האלו. איך הפנים שלה משתנות מול עיניי כמו זיקית. רגע היא קרה, ורגע אחריו היא נחשקת, בלתי מושגת, מכשפה, אלילה. דיווה אמיתית. לעלות אחריה לסט זה קצת כמו לנסוע בכביש מיד אחרי מיכאל שומאכר. הצלם מבקש שייתנו לה שקט וספייס שתוכל להתרכז, ואני מסולקת בעדינות מעמדת הצפייה שלי. אולי עדיף לי ככה, לא לראות.

רגע לפני שעת השין שלי אני פוגשת את שירה (27), מעצבת תלבושות ורכש טרי ב"מיסמוזה". היום היא משמשת "עוזרת ארט קונספטואלית", מה שזה לא יהיה. היא למדה עיצוב אופנה בשנקר, כיהנה כאסיסטנטית של מעצב התלבושות מאור צבר, וכיום מעצבת בסטודיו משלה בדרום תל אביב. "אני בעיקר עובדת עם צלמים שיודעים בדיוק מה הם רוצים", היא אומרת, ומונה את שמות הצלמים שאיתם עבדה. החלום שלה זה לעצב לליידי גאגא ולזכות באוסקר על עיצוב סרט פנטזיה או סרט תקופתי. "יש בארץ תעשייה מתפתחת של סרטי זומבים, הם לא מקבלים מספיק תמיכה וחשיפה אבל זה קיים. הקהל רוצה את הסרטים האלו, הוא רוצה להתבדר. צריך עקשנות ואומץ, ובסוף האנשים המוכשרים בארץ ירימו את התעשייה הזאת".

ועד אז? אולי פסטיגל או משהו?

"תשמעי, הצגות ילדים זה אזור שתענוג להתעסק בו. אפשר להתפרע מבחינת צבעים, צלליות, עיצובים. מה שמעצבן אותי זה שגם לשם מכניסים סקס. הראל סקעת עם מחשוף, למי זה טוב? מה זה קשור לילדים?"

בעוד אנחנו משוחחות, אני שומעת שלושה אנשים מדברים על השיער שלי מאחורי גבי. "הוא לוס (משוחרר), צריך להעמיד אותו", "לא ככה, לא! זה מזעזע!", "תרימו אותו למעלה", "תחשפו את האוזניים", "לא, בלי אוזניים". אנשים, אני שומעת כל מילה. אני לא יודעת אם לא התייעצו איתי בגלל חוסר הניסיון שלי או בגלל שלדוגמנית לא אמורה להיות דעה על עיצוב השיער שלה (מה אני מבינה בשיער שלי? אני בסך הכל מסתובבת איתו על הראש כל החיים). כך או כך, כרמל תיקן לי את השיער, תכשיטים של המעצבת המחוננת הילה קמינר הושחלו עלי, וכולם היו מרוצים.
כולם, מלבדי. אני נראית כמו חייזר. קשה לי לזהות את עצמי. המייק אובר הושלם. כולם ממשיכים להגיד לי כמה אני יפה. בשלב זה אפילו אני מבינה שהם משקרים. בניסיון לעודד אותי, מישהו נסחף ואומר שאני יותר יפה מקרת. אבל המראה אינה משקרת. הפכו אותי לאווטאר, ואני שונאת את זה. בהחלטה של רגע, אני מתוודה באוזני מעצב השיער שאני לא מרוצה. "דוגמניות בדרך כלל לא אוהבות את מה שעושים להן", מנחם אותי כרמל.
קרת עדיין מצטלמת. יש לי עוד דקה שלמה לעצמי. אני נזכרת בתחילת היום. כולם עובדים לפי הרפרנס. הרפרנס תלוי על הקיר, ממש מולי. אני מביטה בו ומזדעזעת. הדוגמנית שם, איך לומר, די כעורה. לא אהבתי את הרפרנס, אבל אף אחד לא שאל אותי. הייתי מעדיפה לדגמן עבור חברת סבונים באווירת היידי בת ההרים או עבור חברת נרות, אבל פה אנחנו בהפקה אמנותית, ותפקידי לקדם את האישה הקיברנטית. עכשיו מאוחר מדי להתחרט. אני נקראת לסט. זהו רגע מכריע בקריירת הדוגמנות שלי. אני מתחנפת לסטייליסט. ברור שבלי אישור שלו אני לא עולה לסט. הוא מאשר את מה שאני חושבת, שהיה עדיף אם היינו נפגשים כשהייתי מידה 36, אבל זה לא הזמן לנוסטלגיה. אני הולכת להצטלם.

מסנוורים אותי. "תעמדי פה", מורה לי הקול, ואני נצמדת לנקודה על הרצפה. לזכותי ייאמר שאני ממושמעת מאוד. לא לקחתי הפסקות סיגריה, לא נשנשתי, לא הבאתי חברים מפוקפקים לסט. עכשיו, עד שיסדרו את התאורה, יש לי זמן לעכל את המתרחש.
אני מבינה שסט הוא עבודת צוות. צריך לתת לכל אחד לעשות את העבודה שלו, ולסמוך על האנשים שהם יודעים מה לעשות (מלבד על הדוגמנית החדשה, שלועסת מסטיק וחושבת שאף אחד לא שם לב). בהפקת אופנה יש קונספט ויש מציאות. הקונספט הוא בסיס לשינויים. אסור להיצמד לקונספט. יש לנוע קדימה, לזרום עם הוויז'ן של הצלם, עם דרישות הארט, עם אילוצי הסטייליסט, עם האמירה של המאפרת ועם ההשראה של מעצב השיער. בגלל כל אלו, אם הבנתי נכון, לא נותר הרבה מקום לדוגמנית. הדוגמנית היא כלי, כלי יפה או מהמם, אבל כאן היא רק בורג. עכשיו, כשאני חלק ממערכת משומנת של הפקת אופנה, אני מרגישה כמו הבורג הכי מחוזר בעולם, אבל אני מבינה שאפשר בקלות למצוא עוד ברגים כמוני.

המאני טיים שלי מתחיל. המצלמה יורה עלי. "תהיי רעה", מבקשת ממני ג'וד, "תהיי קשוחה", "תהיי קרה", "תעשי פרצוף כועס". אני מנסה לא לצחוק, אבל ממש קשה לי. "כולכן קנאיות", אני אומרת לחבריי לסט. הם צוחקים, אבל בא להם להרוג אותי. לא שתיתי כבר שלוש שעות. הציעו לי מים פה ושם, אבל לא היה לי נעים להרוס את האיפור. עכשיו אני מרגישה את הצמא. וממשיכים לירות עלי, "תהיי דיווה". אני מנסה. איך עושה דיווה? אני מנסה לפעול עם האביזרים שמביאים לי. "הפוך הפוך, השפיץ למטה", יורים עלי מכל הכיוונים. אני משתדלת לא לפרוץ בצחוק. או בבכי. אין לי מושג מי מדבר אלי וזה גם לא משנה. כולם מסתכלים.
כל הזמן משנים סביבי תאורה, אבל אני צריכה להישאר באותה נקודה ולא לזוז מהמקום. אוקיי, אני מסוגלת לזה. "את מהממת ורזה", אומר שקרן מקצועי אחד, אין לי מושג מי, "את רק צריכה ביטחון עצמי". עכשיו מישהו ניגש ומנסה לחטט לי בגרביונים. אני מזהירה אותו. "מה שתראה יהפוך אותך לגיי", אני מודיעה לו, והסט משתתק בבהלה. אוי ואבוי, אמרתי את המילה האסורה? גייז על סט? אתם רציניים?

הצילומים ממשיכים. אני לא רואה בעיניים, אבל לא מתכוונת לרדת מהסט אי פעם. זה לא קל, אבל גם לא ממש נורא. למעשה, אני די נהנית. שכחתי שאני נראית כמו כלתו של פרנקנשטיין, ואני נזכרת במשהו שאמרה לי רותי לפני זמן קצר. "בסופו של דבר, זה אושר גדול. העבודה על הסט עצמו היא קשה וגם מהנה, לפעמים יותר מזה ולפעמים יותר מזה, אבל בסופו של דבר, ההנאה מנצחת. יש קסם בצילום בסטודיו, חוויה אינטימית שמתרחשת בין כל השותפים לעשייה, ובעיקר בין צלם למצולם. תמיד אחרי זה יש תחושה של עברנו משהו ביחד, שלא דומה לשום דבר אחר".
מרוב הנאה, אנחנו חורגים בזמנים. הסטייליסט כמעט תולש ממני את הבגדים. המאפרת עושה פרצופים מאיימים. שניהם מוכנים לזרוק עלי את המפתח של הסטודיו. בסדר, בסדר, אני באה. עוד תקתוק אחרון, עוד תמונה, ואני יורדת מהסט. כולם היו נפלאים, מהממים וביצ'יות. מיאו.

החוויה היא מפולת רגשית. היה נורא, כיף, קשה, מעצבן, נעים, מטלטל והורס. דוגמנות היא סחרחורת מהירה מאוד, ניסיון למצוא חן בעיני הרבה מאוד אנשים שרוצים ממך משהו בכל רגע נתון, בעוד את רק רוצה ללכת הביתה, ללבוש פיג'מה ולאכול עלה חסה רענן. למרות היחס המועדף שקיבלתי, לא הרגשתי שיש בעבודה הזאת הרבה זוהר. מדובר בעבודה קשה, סיזיפית, הדורשת המון זיעה ומאמץ, ועוד לא התחלתי לדבר על דייטים עם כדורגלנים.
בעלי, שקיבל במשך היום תמונות מהתהליך בשידור חי ("ממש לא דומה לך"), שמח שחזרתי הביתה נטולת איפור. "הלילה השגת לעצמך דוגמנית", לחשתי באוזנו. מכיוון שהייתי מותשת, איפסנו שנינו את הפנטזיות והלכנו לישון מוקדם. אם יש משהו שכל דוגמנית זקוקה לו הוא שנת יופי טובה, ובאמת, אני לא יודעת מדוע, חלמתי שאני מהממת. ובסוף אתם יודעים איך זה נגמר: פוטושופ. המון המון פוטושופ.