אובאמה: אנחנו לא בראש מעייניו

לאחרונה רווחות בתקשורת האמריקנית "תיאוריות קשר" שונות ומשונות, המציגות את ממשל אובאמה כמעודד וכדוחף מאחורי הקלעים את הקהילה הבינלאומית (ובייחוד את אירופה) למהלכי גינוי וענישה כלפי ישראל, על רקע אישורן של תוכניות הבנייה באזור E1. בהתאם לתיאוריה מזימתית זו, נועדו מהלכים אלו, המתבצעים בשלט רחוק, לבודד את ישראל ולהניעה להגמיש את עמדותיה מתוך עמדת חולשה מובהקת, ובכך להעניק לבית הלבן שוליים רחבים יותר של תמרון ושל השפעה כאשר יתייצב שוב בקדמת הבמה כדי לקדם את התהליך המדיני.

אף שעמדותיה הביקורתיות של וושינגטון בסוגיית הבנייה בשטחים מוכרות היטב (ובאו לכלל ביטוי גם במשבר האחרון), דימויו של הריבון האמריקני כמי שנרתע מהתמודדות ישירה עם אתגרי הזירה, ומעדיף להפעיל לחץ על ישראל במסתרים, הוא מגוחך ונלעג. נכון שלראייתו של הנשיא, מן הראוי לפעול במסגרת של מעטפת רב-צדדית תומכת ומגבה, ולא באופן חד-צדדי. אך מכאן ועד לנכונותו, כביכול, להתנתק ולו גם באופן חלקי ממעורבות ישירה וגלויה, הדרך רחוקה.

יתר על כן, הן במהלך מבצע עמוד ענן והן בשאלת מעמדה של הרשות הפלשתינית הביע אובאמה את עמדתו התומכת בישראל באופן גלוי, צלול ובהיר. על רקע זה אפשר להעריך שהטון המינורי יחסית, שאותו נקטו דוברי הממשל בהתייחסותם ל"משבר הבנייה", מעוגן בתהליך הלמידה והפקת הלקחים שעבר הנשיא בעקבות התנהלותו הראשונית במכלול זה, ואינו מעיד על מזימה כלשהי, שנרקחה במטבחו הפוליטי.

העובדה שאסטרטגיית "הכתף הקרה" והלחץ שנקט הממשל באביב 2010, כדי לשכנע את ישראל להסכים לכך שמדיניות הקפאת הבנייה בשטחים תישאר בתוקפה גם לאחר תום עשרת חודשי ההקפאה המקוריים, נכשלה כישלון חרוץ, שיחקה תפקיד מרכזי בתמורה זו. שכן, לא זו בלבד שמדיניות ההקפאה לא לוותה בצעדים בוני אמון כלשהם מצידם של שחקנים ערבים מרכזיים דוגמת סעודיה, אלא שהיחס הצונן והמתנכר, שהפגין אובאמה כלפי ישראל בתקופה זו, הצמיח ביקורת חריפה כלפיו בדעת הקהל האמריקנית (ובייחוד בגבעת הקפיטול).

על רקע כישלון מאמציו של הממשל להפוך את הנושא הפלשתיני לקרש קפיצה לקידומה של יציבות אזורית כוללת, נקל להבין את רתיעתו הנוכחית מיוזמות נוספות, בייחוד על רקע תמיכתו הנמרצת והמתמשכת של הקונגרס בישראל. מה גם שבעקבות האביב הערבי קרסו לחלוטין אושיות היסוד, שעליהן נשען חזון השותפות המיוחלת שבין ארה"ב ובין המחנה הסוני. וכך, כאשר רוב מעייניו של הנשיא ה-44 נתונים בימים אלו למאמץ למנוע את הנפילה הרת האסון מן "המצוק הפיננסי" היישר אל תהומות המיתון והשפל (שלא לדבר על ההתמודדות עם השלכותיו של הטבח בקונטיקט במישור החקיקתי, החברתי והפסיכולוגי), אין תמה שקידום הסדר ישראלי-פלשתיני אינו ניצב במוקד הקשב ותשומת הלב שלו. בהתנהלות זו אין ולו שמץ של מזימתיות או תכסיסנות, והיא משקפת, באופן גבישי ומזוקק, את סדרי העדיפויות הנוכחיים שלו ואת אילוצי השעה.