מאת תולי שרגאי
הוא איש היי טק, חזר מארצות הברית אחרי ארבע שנים. הוא באמצע שנות השלושים שלו, עובד בפארק הטכנולוגי באפק. יש לו שתי בנות קטנות ואשתו צריכה ללדת כל יום. הוא קנה את הבית הקיצוני בישוב מתן שבשרון. חמש דקות מכפר סבא, 50 מטר מהחומה. זו שמפרידה בינו לבין כפר חיבלה, זו שמקלקלת לו את הנוף.
"חשבנו שאנחנו במקום פסטורלי, לא ברחוב שגובל בהם. עכשיו אנחנו מרגישים בחזית", אומר איש ההיי טק, שמעדיף שלא לחשוף את שמו. "זה לא נעים, במיוחד עם ילדים קטנים. ביום שישי לפני שבועיים בדיוק יצאתי עם הבנות לים. פתאום נזרק צמיג בוער מעבר לגדר. אחרי כמה שעות פתאום הן אומרות 'בטח החורשה עוד בוערת'".
לפני שחזר מארה"ב הוא עשה סיור מקדים למצוא מקום מגורים. "במיוחד התעקשתי על מקום בתוך הקו הירוק. בגלל זה בחרתי במתן. אמרו לי שג'לג'וליה וחיבלה הם כפרים של ערבים ישראלים. רק אחר כך התברר לי שחיבלה ברשות הפלסטינית. לא שזה היה משנה חי משהו, אבל זה רק מראה עד כמה לא ידעתי".
מתן ובת חפר, ישוב קהילתי נוסף בשרון, הם היישובים היחידים בהם הוקמה חומה שתפריד בינם לבין הכפרים הפלסטינים. מאז תחילת המהומות נזרקו על החומות בקבוקי תבערה ואבנים ופעם אחת גם נורו יריות. זה חוץ מצעקות "איטבח אל יהוד", שזה כבר טריוויאלי.
במתן, כמו בשאר יישובי קו התפר, זוהי שעתם הגדולה של המאבטחים. נראה שבכל רגע נתון מפטרלים בישוב שלושה לנדרוברים של חברות אבטחה. במרכז המסחרי עוצרים המג"בניקים לארוחת צהריים. מבחינתם מתן היא על תקן של סדרת נופש.
"השכנים שלנו לא ממש שווייצרים"
ריקי גור, שמלווה את הילדים שלה מבית הספר, כמעט מתפלצת מהמושג קו התפר. "אני גרה במרכז הישוב, אבל מה זה קו תפר?, אני גרה בלב הארץ. אם אני צריכה להרגיש קו תפר אז גם פתח תקווה וראש העין, ואפילו תל אביב צריכות להרגיש בקו התפר. צריך להיות כאן חיים, למרות שהשכנים שלנו לא ממש שווייצרים".
אורן, הבן שלה, מקלקל את הפאסון. "אני מפחד נורא. אני לא מתקרב לחומה בגלל שהם יכולים לזרוק בקבוקי תבערה. פעם הייתי הולך לשם המון אבל עכשיו אני נשאר במרכז. גם בבית הספר אני מפחד מאוד. יכולים להיכנס לשם ערבים".
איש ההיי טק מסכם: "צמיגים בוערים אני אסכים לסבול, יריות לא. אתה לא מסכן את הילדים שלך. אשתי הרבה יותר מתוחה ממני. היא צריכה ללדת אז כל היום היא בבית. זה לא פסגות או גילה, אבל אולי נצטרך להתפנות לתקופה מסויימת".