בתקופה האחרונה ועל רקע הבחירות הקרבות, נתקל אני בביטויי ייאוש ומשיכת כתפיים של "אין סיכוי - הכל אבוד". בניתוח קר של העובדות קשה מאוד להתעודד. הפלסטינים הלכו למהלך חד-צדדי שזכה לתמיכה עצומה בעולם, אבו מאזן לא מסתמן כפרטנר אמיתי, והחמאס צובר כוח ומעמד בינלאומי. האיום האירני, שירד באורח פלא מסדר היום הציבורי באחרונה, רק מתחזק בעיני מי שבקיא בעובדות, והבידוד והגינוי לישראל הולכים וגוברים.
לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה: כיצד ניתן להמשיך ולהיות אופטימי?
בשכונה בה גדלתי עם חבריי, ינקנו את אותם ערכים. בסנדלים או ברגליים יחפות רצנו אל הים בחולות, שיחקנו מחבואים והלכנו לאותן תנועות הנוער. גדלנו עם ברק בעיניים וטופחה בנו הידיעה שהכל תלוי בנו: אנחנו נשנה את העולם, נעלה ונגשים וכל שנה מדינתנו תעלה ותפרח.
החניך המתנדב שהיה לרמטכ"ל זועף
הוא היה חניך שלי בתנועה וגדל בדיוק כמוני. שנינו התנדבנו לנח"ל וחלמנו להקים קיבוץ על הגבול. המלחמות גרמו לנו להתנדב ולהישאר בצבא. כל פעם "הארכנו חתימה" בשנה בלבד כי שירות הביטחון הוא אילוץ זמני שאחריו נוכל לגשת לעיקר - בניית עתידה של המדינה.
הוא התקדם בזרוע היבשה, הגיע לעמדה הבכירה ביותר בצה"ל ומשם לעמדת השפעה קריטית בממשלת ישראל, ואני בחרתי אחרי מלחמה קרקעית אחת, שאת הבאות, שכנראה יבואו עלינו, עדיף לעשות מהאוויר. מיום ליום הוא הפך לנוקשה וזועף יותר. "המצב קשה וקמים עלינו לכלותנו"; "צריך להיות קשוחים יותר"; "אסור להיות נאיביים"; "ב'שכונה שלנו', המזרח התיכון, נדיבות פירושה חולשה", הוא חזר ואמר. בכל דילמה, דיון או כנס, הוא מסביר למה אנחנו צודקים כל כך והעולם טועה כל כך. המסר שלו ברור: שלום לא יהיה כאן. נצטרך "לנהל" את הסכסוך במאה השנים הבאות.
ואני, גם כן הזזתי הצידה את רצונותיי הקודמים ונשארתי שנים רבות בצה"ל - אך לא ויתרתי על התקווה. שמחתי על כל הישג בדרך לשלום. התמוגגתי כשטסתי מעל אתרי טילי הקרקע המצריים שתמיד רצו להפילני, הפעם כשבמטוסי יושבים מנהיגינו הנושאים ונותנים עם מנהיגיהם להסכם שלום;
חשבתי שהסכם אוסלו יוליך אותנו להסדרים טובים יותר עם שכנותינו; השקעתי בפעילות חינוכית, בהתנדבות בקהילה, בעזרה בקליטת יהודי אתיופיה; עודדתי בני נוער לעסוק במדע ובטכנולוגיה. כל זאת - מתוך נאיביות ותקווה, כי יש לנו ארץ נפלאה ולדור הבא יהיה כאן מקום נהדר לגדול ולהתפתח ולגדל את ילדיו הוא.
אז לארוז את המזוודות ולנסוע?
וגדלו ילדינו וברובם אימצו את אותם ערכים בהם האמנו. והם, פטריוטים ומתנדבים לשנת שירות ויחידות קרביות, ואז הם מגיעים לצומת הכרעה: מה אני רוצה להיות? אופטימי, או מיואש? ומכיוון שהם חכמים ונבונים, האופטימיים ממשיכים בנאיביות שלהם. אכן, מדי פעם הם נוחלים אכזבות ואף נאלצים להילחם מלחמות - אך מאמינים שיש תקווה שיום אחד יימצאו המנהיגים האמיצים שיובילו אותנו לפתרון ונוכל שוב לחזור ולשאוף להקים כאן מדינה לדוגמה.
המיואשים, אלו שניסו וניסו - הפלסטינים איכזבו אותם, הסכם אוסלו היה כישלון בעיניהם, והמנהיגים הנאיביים שלנו גילו רפיסות וחולשה לדעתם - אלו בוחרים בדרך כלל באחת משתי אפשרויות. האחת היא צמצום הגבות, אימוץ ראיית עולם ש"תמיד היינו רדופים ורק אם נהיה חזקים לא תהיה שוב שואה", ועל כן חייבים להיות ריאליים (תכונה המתבטאת בקשיחות) ולדחוק הצידה כל מאבק על "צדק חברתי", ערכי חברה הדואגת לכולם, לפחות עד שכל אויבינו יתייאשו מלקוות לכלותנו ויאפשרו לנו לבנות את החברה שלנו.
האפשרות השנייה, שנהפכת לעדיפה יותר ככל שאתה מתבגר וממוקד בגידול ילדיך, ככל שאתה נחשף בעזרת העולם הגלובלי בו אנו חיים לצורות חיים אחרות, לתרבויות חברתיות אחרות... אתה אורז את המזוודה ונוסע.
אני משתייך לזן הראשון, הנאיבי - מכיוון שאני רוצה את ילדיי לידי, שיגדלו בארץ שהוריי הקריבו הכל כדי להקימה, שגדלתי לתוכה ודחקתי את רצונותיי לטובת בטחונה ובעתידה הנפלא אני מאמין, ובעיקר בגלל שאני בטוח שגם אם נגזרו עלינו "עוד מאה שנה של מאבק", הדרך היחידה שכולנו נישאר כאן היא לעשות את זה עם תקווה, עם חלום ועם הרבה אופטימיות, שלא חשוב כלל כמה נאיבית היא.
הכותב, תא"ל במיל' אסף אגמון, הוא ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל