פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אפשר לכתוב עם תקווה – רק לילדים ולנוער"

      אורי אורלב כבר בן 81, אך מגלה: "אני לא יכול לחשוב על השואה כמבוגר". מי ששרד את ברגן-בלזן וכתב את "האי ברחוב הציפורים" מתעקש גם היום "להזדהות עם החיים, לא עם המוות"

      כשהיה ילד הסתיר אורי אורלב מתחת למיטתו בקיבוץ גניגר פצצת אטום וירטואלית. מפעם לפעם, אחרי כיבוי אורות, היה הילד אורי מהרהר בפצצה ומתלבט אם לזרוק אותה על גרמניה, שלקחה ממנו את אמו ואת משפחתו בגטו ורשה ובמחנה הריכוז ברגן?בלזן. בסופו של דבר החליט אורלב, לימים סופר הילדים המצליח, לגנוז את הפצצה שלו. אורלב גם הפר את נדרו שלא לדרוך שוב על "אדמת גרמניה המקוללת"; הוא נסע לשם כדי לפגוש ילדים גרמנים שקוראים את ספריו. תחילה התקשה אורלב לצלם את המראות באתרי התיירות שבהם ביקר בגרמניה, ובכל פעם שהוציא את המצלמה, התעורר קול בתוכו שאמר, "הרי זאת גרמניה", וגרם לו להחזיר את המצלמה לכיס. לאט לאט גם זה עבר לו. כשצילם את הכנסייה שבה ניגן באך, אמר לעצמו: זו לא גרמניה. זה באך. כשצילם את המרתף שבו גתה כתב את "פאוסט", שוב אמר לעצמו: זו לא גרמניה. זה "פאוסט".

      גם כשפגש לראשונה לאחר המלחמה אדם גרמני, בחורה יפהפייה בשם אינגריד, נרעד אורלב תחילה כשפנתה אליו בשפה הגרמנית, השפה שנצרבה בזיכרונו מימי ילדותו כשפת פקודות המוות. "צווארה היה דק ובהיר. יכולתי להקיפו באצבעות יד אחת ולחונקה", תיאר לימים את מחשבותיו, אבל כשהניח מבלי משים יד על כתפה, "היא היתה רכה וחמה כאחת הנשים. לא קרה כקרח. לא עשויה מברזל".

      את השניו?ת הזאת נוכח זיכרונות השואה שחווה כילד חי אורלב - שרבים מספריו עוסקים בילדותו בשואה ובשנותיו הראשונות בארץ - כבר עשרות שנים, ופעם אחר פעם הוא בוחר לדלות מזיכרונות המוות את רגעי החיים ולהתרכז בהם. אין עוד סופר שמספר כמוהו את סיפורי השואה, בייחוד לילדים. בנו, איתמר, העיר פעם כי בסיפורי אביו האירועים וסמלי השואה הידועים מתוארים בצורה שונה מאשר בגירסה הרשמית המקובלת: "גטו ורשה שהחל להתרוקן בעקבות ההשמדה הופך אצל אבי למקום קסום עם חדרי ילדים שלמים, שספריהם וצעצועיהם ממתינים רק לו. לפני ההשמדה", תיאר הבן, "ברחוב הצפוף של הגטו, הוא עומד ומביט בפליאה באיש שגנב לו את הסנדוויץ' ובלע את כולו עם העיתון ועם החבל שעטפו אותו".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      הפר את נדרו שלא לדרוך שוב על "אדמת גרמניה המקוללת". אורלב ונטקט)

      אורלב, שנולד בוורשה ב?1931, מתאר את השואה באותו האופן כבר עשרות שנים. פגשתי אותו בביתו שבשכונת ימין משה בירושלים. התירוץ הפורמלי היה מהדורה מיוחדת של שניים מספרי הילדים הידועים ביותר שכתב יאנוש קורצ'אק: "המלך מתיא הראשון", ו"המלך מתיא באי השומם". אורלב תירגם אותם לפני שנים מפולנית לעברית ולאחרונה הוצאת כתר הוציאה אותם מחדש לאור, לרגל "שנת יאנוש קורצ'אק" שמצוינת בעולם כולו אך בפרט בפולין, שבה קורצ'אק הוא גיבור לאומי. עם זאת, השיחה עם אורלב שבעצמו כתב עשרות ספרים, חרגה מקורצ'אק והקיפה עולם ומלואו.

      "אני לא יכול לדבר על השואה או לחשוב עליה כאדם מבוגר", מודה אורלב, "זה כנראה מנגנון הגנה שהמוח המציא כדי לשרוד ולהמשיך לחיות, שכבת קרח שאם תיבקע, אשקע פנימה ולא אוכל לחזור. לפני המלחמה קראתי הרבה ספרי הרפתקאות מלאים בהתרגשויות, ותמיד שאלתי את עצמי: למה רק בספרים? למה זה לא קורה לי? יש סופר פולני שכתב שכל המשאלות שלנו מתגשמות בסופו של דבר, אבל לעיתים קרובות בצורה שאינה דומה לזו שבה אנו חפצים. זה בדיוק מה שקרה לי אבל אני התעקשתי לראות את הצד החי של השואה, ופחות את הצד המת".

      אורלב מסביר את דבריו: "הניצולים המבוגרים זוכרים את הסבל, את האחריות על ילדיהם או על ההורים שלהם. הם לא זוכרים את הדברים המצחיקים שהיו. כל זמן שאדם חי אז יש גם דברים מצחיקים, תנועה וסיפור. אנשים שם הרי המשיכו לחיות, לריב, לאהוב, לבגוד, להתפייס, ללדת תינוקות. זה הסיפור האמיתי ולא המוות. "התקופה הכי יפה שלי עם אמא היתה בגטו ורשה, כי היא היתה כל הזמן בבית. אני מתכוון לשנתיים של הגטו, לפני ההשמדה. היו לה הרבה תכשיטים ויכולנו לקנות אוכל. לא היתה מבשלת ולא אומנת. אמא עצמה היתה רוחצת אותנו, משכיבה אותנו לישון, מספרת לנו סיפורים ומאכילה אותנו. זה לא כיף?"

      גם את ברגן?בלזן זוכר אורלב אחרת מהמקובל, לפחות את תחילת התקופה במחנה. "שם פתאום היה אוכל", הוא מספר, "כל האנשים הגיעו ברכבת נוסעים רגילה, משפחות עם ילדים. זה היה אחרי מרד גטו ורשה, כשכבר רצחו את כל היהודים. הגענו למקום ירוק - צריפים, חול, יער, שמש, 3,000 יהודים. באוכל של הגרמנים לא נגענו בכלל. שפכנו אותו. כולם הביאו מזוודות שלמות עם אוכל. החודשיים הראשונים היו גן עדן. אנחנו הבראנו שם. ברגן?בלזן היה מקום נהדר; מהבוקר עד הערב היינו בחוץ ושיחקנו בשמש. כמו קייטנה אחרי הימים של המרתף האפל והמדכא. אבל אחרי שלושה חודשים הכל נגמר, והמחנה הפך להיות ברגן?בלזן האמיתי. מ?3,000 איש נשארנו 350. לא הרגו אותם בברגן?בלזן, לקחו אותם לאושוויץ".

      מעטים מספרים כמוך את סיפור השואה.

      "אני יודע שאני לא מספר את סיפור השואה כפי שהוא מסופר ביד ושם, אבל אני נמנע מלספר זאת כמו האחרים, לא כי זה לא נכון אלא כי אני לא מסוגל. אני גם מעדיף לכתוב לילדים ולנוער מכיוון שלהם אפשר לכתוב עם תקווה. כשהייתי צעיר יותר ביקרתי אצל פסיכולוג, והוא ניסה להוציא ממני את הסיפורים על השואה. לא יכולתי לספר לו אותם. הוא רצה לשמוע סיפורים של אדם מבוגר על מה שקרה לי כילד בשואה. אמרתי לו שאני לא מסוגל לבטא את זה במילים. אולי הייתי יכול לספר מה קרה לנו בשואה, אם הייתי מסוגל לרקוד או לצרוח את מה שהצטבר בזיכרוני, אבל אינני יודע. הדרך היחידה שאני יכול לספר לו על השואה היא רק כפי שאני זוכר אותה כילד. אני לא יכול לחשוב או לספר עליה כמו אדם מבוגר, ולא יכול לדמיין את הילדים שלי במצבים שבהם אני הייתי".

      פרופ' חנה יבלונקה אמרה פעם שחוץ מפורנוגרפיה של הרוע, אין בלימוד הפרטים הטכניים של השואה ערך חינוכי. אתה מזדהה עם האמירה?

      "זה נכון, כי אי אפשר להזדהות עם המוות אלא עם החיים. יש סופרים שבפירוש עשו פורנוגרפיה של הרוע. ק. צטניק היה אחד מהם. אז שההיסטוריה וההיסטוריונים יספרו את העובדות, גם את הפרטים הטכניים, למבוגרים. זה תפקידם. אבל כשמדובר בילדים, אפשר וצריך לספר את זה אחרת, כפי שאני עושה".

      לפני שנים אחדות תירגם אורלב עדות של מארק רודניצקי, עד ראייה לצעדה האחרונה של יאנוש קורצ'אק ותלמידיו שנרצחו בטרבלינקה. העדות הזאת מתארת את המסע האחרון של המחנך הדגול בצבעים אנושיים, הרבה פחות הרואיים מאלו שמופיעים בגירסת המיתוס. אין שם גאווה, נפנוף בדגלים, שירים, ואפילו לא צעידה ברביעיות של ילדים הנושאים את דגלו של המלך מתיא הראשון, גיבור ספרו של קורצ'אק שאף אותו כאמור תירגם אורלב. "רודניצקי היה שם, אחרים שאבו מדמיונם", מבהיר אורלב, "רודניצקי לא חיפש לשבור את המיתוס. הוא כתב את האמת כפי שהיה עד לה, ואני מצטט: 'איני רוצה להיות כופר או שובר מיתוסים. אבל אני חייב לספר את מה שראיתי. האווירה היתה ספוגה חוסר ישע, חוסר אונים, קיפאון. לא היתה שום התרגשות למראהו של קורצ'אק הולך. לא היו שום הצדעות, כפי שמספרים כמה אנשים. לא היתה שום התערבות של שליחי היודנראט. איש לא ניגש לקורצ'אק. לא היו שום מחוות. לא שירה. לא היו ראשים מורמים בגאווה'. אני מאמין לו".

      אולי למיתוס יש לפעמים ערך כזה, שהנזק שבניפוצו לא שווה את האמת שנחשפת.

      "מיתוס הוא לא דבר רע, בתנאי שהוא אמת. לרמות את הילדים שלהם סיפרנו את הסיפור הזה, בייחוד כשמדובר בקורצ'אק, שקידש דווקא מול הילדים את האמת וערכים חשובים אחרים - לא עלה כלל על דעתי".

      כולנו שמענו על הצעדה האחרונה של קורצ'אק עם הילדים, אבל על חייו ודרכו אנו יודעים מעט.

      "זה באמת מצער. קורצ'אק ניסח את תורת החינוך שעל פיה רבים מאיתנו נוהגים היום. הוא שיחרר את החינוך מהדיסציפלינות הקשוחות שנהגו בו בעבר. בתי הספר הניסויים שפועלים היום בארץ, שבהם למדו גם חלק מנכדיי, הם בעיניי ממשיכי דרכו. שם הבינו בדיוק את מה שקורצ'אק הטיף לו: אי אפשר לחנך ילדים בניגוד לרצונם. לילדים יש זכות להיות הם עצמם, לטעות, להיכשל, למתוח ביקורת. צריך לכבד את הסודות שלהם, וכמובן להביא בחשבון את האישיות של כל ילד, את צרכיו, רגשותיו ושאיפותיו. כמו כן, לילד יש זכות לכך שהמבוגרים יתייחסו לדעתו, ומובן שהוא יצור אנושי בדיוק כמו המבוגר. "הגישה של קורצ'אק גם השפיעה על יוזמות חקיקה לטובת ילדים בעולם כולו. בפולין הוא נחשב לגיבור תרבות, ובישראל זוכרים בעיקר את סיפור הצעדה האחרונה שלו עם תלמידיו, אבל האמת היא שקורצ'אק הוא דמות אוניברסלית, ולא צריך לנכס אותו לתרבות כזאת או אחרת. לפני כמה חודשים יצא לאור ספר הילדים של איבונה חמילבסקה, 'יומנה של בלומקה' (הוצאת צלטנר), שתירגמתי מפולנית. שם יש על קצה המזלג, אבל בדיוק רב, את כל ה'אני מאמין' של קורצ'אק".

      פגשת אותו בעבר?

      "פעם אחת, כילד בקייטנה. זה היה בימי החופש הגדול בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, וכבר לא יכולנו לנסוע לשום מקום. מורה אחת עשתה קייטנה בשכונה שלנו בגן ילדים שהיה פנוי במשך החופשה, בבית עץ מלא חלונות גדולים, שעמד במרכזו של הגן. נכנסתי לבית הזה כדי לשאול את המורה משהו, ופתאום נכנס איש מבוגר עם זקנקן קצר ומחודד ועיניים רכות וחמות ונתן מבט רציני במורה שלי. האדון הזה, אמרה לי המורה, הוא המורה שלה, יאנוש קורצ'אק. ואז היא השאירה את שנינו בחדר ויצאה להביא דבר מה לקורצ'אק. ידעתי שהוא האיש שכתב את הספרים. חלק מהם כבר קראתי, אבל לא זה מה שעשה עלי רושם גדול, אלא העובדה שהוא המורה של המורה שלי. התבוננתי בו בהערצה, ולא אמרתי לו שכאשר אהיה גדול אתרגם את הספרים שלו לעברית".


      כילד לא ידע אורלב שהוא יהודי. "הסבים שלי משני הצדדים אמנם היו דתיים, אבל הוריי היו חילונים גמורים ולא שמרו קשר כלשהו עם היהדות. אפילו על יום כיפור לא ידעתי דבר", הוא מספר. לעומת זאת, המבשלת והאומנת בביתו היו מציינות את חג המולד עם כל השכנים, "ולא פעם היינו מביאים יחד מים מהברז לכומר כדי שיקדש אותם", לדבריו. "כשהייתי בן 4 או 5 שיחקתי עם הילדים בכפר, שאליו היו מגיעים רוכלים יהודים בבגדים שחורים עם זקנים ופאות. השוני שלהם הפחיד אותי כילד. אני וחבריי היינו זורקים עליהם אבנים. יום אחד באו אלי הילדים, ואמרו לי: יורק - זה היה שמי הקודם - שמענו שאתה יהודי. רצתי לאמא ושאלתי אותה: אנחנו יהודים? אמא אמרה: כן. ככה, פשוט.

      "חזרתי לחברים שלי ואמרתי להם בדאגה שזה נכון, ואז המנהיג בן ה?6 טפח לי על השכם, ואמר לי: יורק, אל תדאג. אני יודע מה זה יהודים. כל האנשים בעולם נולדים יהודים וכשמטבילים אותם לנצרות, הם הופכים להיות נוצרים. זו היתה הפעם הראשונה שבה שמעתי שאני יהודי. אחר כך, כמובן, המציאות לא נתנה לי לשכוח זאת".

      אתה מאמין בקיומו של אלוהים?

      "לצערי לא. זה לא יכול להיות. היהודים, וגם בני דתות אחרות, המציאו את אלוהים. זה עוזר להם לחיות. המושג הזה, אלוהים, קצת מזכיר לי את 'חיית החושך' שבספר הילדים הראשון שלי. הילד מתחבר אליה כדי שתגן עליו. אני המצאתי את חיית החושך, ואחרים המציאו את אלוהים. במצבים קשים מאוד גם אני נתלה בו, מדמיין ומתפלל אליו, כי זה עוזר לי. לפני ארבע שנים עברתי ניתוח לב פתוח, והתפללתי לאלוהים. אחר כך הרגשתי הקלה. האלוהים הזה הוא כמו כדור נגד כאבים. אנשים, גם אני, ממציאים להם אותו בדמיון, ואז באמת הם יכולים לבטוח בו כאילו הוא אמיתי. אני מצטער שזה רק בדמיון".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: קונטקט)

      היתה לך מערכת יחסים קשה מאוד עם אביך, בניגוד ליחסיך עם אמך.

      "עם אבי התפייסתי רק אחרי שהוא מת. כל עוד היה בין החיים - כעסתי עליו מאוד. הוא התחתן פעם שנייה בפולניה ולא הגיע לארץ עד שאני ואחי היינו מבוגרים. 25 שנה היה רופא בחיפה, והיחסים עימו היו קרירים. את אמא אהבתי מאוד. כשנשארתי להשגיח עליה בבית החולים בגטו והבנתי שהיא עומדת למות, החלטתי לגזור לעצמי מזכרת ממנה. לקחתי מספריים וגזרתי קווצת שיער מראשה. השחלתי אותה לתוך קלף מלכת לב שהיה לי בכיס והכנסתי לתוך מעטפה. הקלף עם השיער שמורים עימי עד היום".

      אורלב כתב במהלך חייו יותר מ?30 ספרים, ותירגם עוד יותר מתריסר. ספריו המוכרים ביותר הם "האי ברחוב הציפורים" מ?1981, "חיית החושך" ו"רחוקי משפחה". הוא זכה בפרס ביאליק לספרות יפה לילדים ב?2006, ולפני כשנתיים קיבל מעירו ירושלים את תואר "יקיר העיר". אהבותיו הספרותיות של אורלב קרובות כמובן למושאי כתיבתו. "הספרים של קורצ'אק אהובים עלי", הוא אומר, "וגם 'המוהיקני האחרון', 'מסע הפלאים של נילס', שהוא ספר מופלא בעיניי, וכן 'במבי' - לא הספר של דיסני אלא זה שכתב הסופר האוסטרי פליקס זאלטן. 'במבי' במידה רבה הפך להיות ספר הנבואה של חיי. אמרתי לעצמי: הנה הציידים וקרחת היער הזאת שכל החיות עוברות דרכה כדי לברוח מהציידים, ושם יורים בהם. זה מה שקרה גם לנו. אני ואמא עברנו בקרחת הזאת וירו בנו. אמא לא הצליחה לעבור, ואני הצלחתי. הדודה של במבי אימצה אותו, כמו שהדודה שלי אימצה והצילה אותי".

      הדודה שהצילה אותך עשתה זאת בעזרת משתף פעולה עם הנאצים.

      "נכון. היה יהודי גרמני בשם גצל, ששיתף פעולה עם הגסטאפו בוורשה. הוא היה המאהב של דודה סטפה, האחות הקטנה של אבא שלי. בעזרתו היא הצילה אותנו. הוא גם הסגיר יהודים רבים, ובהם סבתא שלי. את השוטרים היהודים שנאתי בזמן ההשמדה יותר מאשר את הגרמנים. כשגצל היה איתנו שנתיים בברגן?בלזן, בכל שנה ביום כיפור היה בא לבקש סליחה מהדודה שלי - אבל הדודה לא סלחה לו. "לעומת זאת, כשהגענו כולנו, גם גצל, לישראל, וביקשו מהדודה שלי ללכת להעיד נגדו - היא סירבה והסבירה שאנשים אינם יכולים להבין את המציאות ששררה אז. 'נכון', היא אמרה, 'הוא גרם לרצח של אמא שלי, אבל הוא גם הציל אותנו כמה פעמים ולכן אני לא יכולה להעיד נגדו'".

      כתבת ותרגמת עשרות ספרים, ועוטרת בפרסים רבים עליהם. יש עוד ספרים בקנה?

      "קשה לדעת. זה לא משהו מתוכנן. סיטואציות שונות בחיים מעוררות אותי לכתוב, וסיטואציות מתרחשות כל הזמן".

      והגיל אינו מקשה?

      "אם אתה מתעורר בבוקר ושום דבר לא כואב לך - סימן שאתה מת. אני בן 81. יש מחשבות על המוות אבל אני לא מתרגש מזה, הרי ראיתי אנשים חיים, שאחר כך נרצחו. אני גם זוכר ששכבנו על הדרגשים בברגן?בלזן כשהאמריקנים הפציצו את גרמניה ושאלנו זה את זה 'אתה חושב שנחיה עד 1950?' מאז ועד היום, כשאני כותב תאריכים מוזרים כמו 2012, זה מדהים אותי בכל פעם מחדש שאני עדיין כאן. לא אכפת לי למות, אני רק לא רוצה לסבול. המחשבה הכי קשה מבחינתי היא הפרידה מאשתי, יערה. אבל בסוף הרי מוכרחים למות".