בני ברק החדשה

לפני כשבועיים ציפצף הביפר של עוזי ברק, עיתונאי חרדי מוכר בבני ברק שהפך למתנדב זריז בארגון "איחוד הצלה". בהודעה שקיבל נאמר כי ילד בן 9 טבע בבריכה פרטית בביתו בעיר. הילד פונה במצב בינוני לבית החולים מעייני הישועה, וברק נשאר עם תובנה.

"כשראיתי את זה, חשבתי על הילד האומלל. אחר כך פתאום נפל לי האסימון: בריכה פרטית? בבני ברק? פעם משפט כזה היה לא הגיוני. פעם אם מישהו היה טובע, זה היה רק במקווה. מה עושה בריכה פרטית בבני ברק? ועוד מחוממת, בגלל החורף? אתה יודע כמה זה עולה? זה מלמד אותך דבר או שניים על המקום הזה".

העיר החרדית הגדולה ביותר במרכז הארץ עברה בשנים האחרונות מהפך עצום, אך נשארה חידה בלתי פתורה. את שביתות הזבל שגרמו לה נזק תדמיתי החליפו ג'יפים יוקרתיים; שדות הקוצים הפכו לפרויקטי נדל"ן גרנדיוזיים; ואת אולמות האירועים הישנים מחליפים היום בנייני עסקים מפלצתיים. אז איך כל זה מתיישב עם נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שמדרגים את העיר כענייה ביותר בישראל?

בני ברק היא העיר העשירית בגודלה בישראל - בסוף 2011 גרו בה 176,556 תושבים, לעומת 172,142 בשנה שקדמה. על כל קילומטר רבוע חיים 22,145 בני אדם, מה שהופך את העיר לצפופה במדינה. בכל משפחה 4.2 נפשות, בממוצע, לעומת 3.3 בממוצע הארצי. שישית מהתושבים הם ילדים עד גיל 5. ב?2011 עמדה ההוצאה החודשית למשפחה בעיר על 10,947 שקלים, לעומת 13,967 שקלים בממוצע הארצי.

אחד המקומות שבהם עולה החידה במלוא עוצמתה הוא לשכת ראש העיר, יעקב אשר. על שולחנו של אשר מונחים גזרי עיתונים טריים, שמדווחים על הצפיפות ועל העוני בעירו. אבל על מסך מחשבו ועל קירות הלשכה, אפשר לראות הדמיות של מתחם העסקים החדש והענק, שבנייתו כבר בעיצומה.

מבחינתו של אשר אין בכלל חידה. "אם העירייה חזקה זה לא אומר שהתושבים חזקים", הוא אומר. "יש הרבה פערים בעיר בין שכונות שונות ובין תושבים שונים. יש מקומות שבהם האוכלוסייה במצב כלכלי טוב יותר, ויש מקומות שיש עוני, ורואים את זה. אנשים כאן מסתפקים במועט. הציבור החליט במודע שהוא רוצה לדבוק בעניין הרוחני, לשבת ללמוד וללמד תורה בלי בילויים, בלי רכבים ובלי הרבה מותרות. פשוט מסתפקים במועט ומתמקדים ב'והגית בו יומם ולילה'".

אשר, אגב, נחשב לאחד מראשי העיר הטובים ביותר שהיו בבני ברק, ולכוכב עולה בשמי הפוליטיקה החרדית; רק לאחרונה נבחר בישיבת מועצת גדולי התורה למועמד ברשימת יהדות התורה לכנסת הקרובה. בשנים האחרונות ניסה להוציא את העיר מהגירעונות העמוקים, דחק החוצה מושגים כגון הלנת משכורות ושביתות זבל, והוא עסוק בשיפוצים כמעט בכל פינה.

אלא שדבריו של ראש העיר על העוני לא מתיישבים עם נושא אחד שבו יש קונצנזוס: מחירי הנדל"ן, שמרקיעים שחקים לא רק במושגים חרדיים, אלא גם במושגים כלליים. מנחם זילברברג, מתווך דירות בעיר כבר 33 שנים, מביא כמה נתונים מעניינים במיוחד.

"יש חלקים שלמים ברחבי בני ברק שבהם המחירים עלו מאוד. יש כאן וילות שנמכרות ב?6-5 מיליון שקל. יש לי פנטהאוז מיוחד שמחירו נאמד ב?4 מיליון שקל. ותתפלא, יש בבני ברק אנשים שיכולים לשלם את זה".

דירה ממוצעת בבני ברק, בת שלושה חדרים, בגודל 75 מ"ר, עולה 1.2 מיליון שקלים. 100 אלף דולר לחדר. לפני 20 שנה עלתה דירה דומה כ?600 אלף שקלים. רק לשם השוואה, דירה דומה בעיר החרדית החדשה חריש עולה רק 450 אלף. "הייחוד של בני ברק הוא בכך שזו העיר החרדית היחידה במרכז, העיר היחידה באזור שבה יכולים חרדים לחיות על פי אורח חייהם הייחודי ולהימנע ממראות שמוגדרים תועבות. יש להם כל מה שהם צריכים ואין בערים אחרות - בתי כנסת מכל המינים והסוגים, מקוואות, טיפות חלב וקופות חולים שמתאימות עצמן לציבור החרדי, וגם המרכולים בהכשרים ובמחירים מתאימים.

"מי שרוצה לגור במרכז ליד ההורים ולא מוכן להתפשר על קריית ספר או על אלעד נאלץ לשלם, והרבה. בבני ברק הביקוש גדול מההיצע, וגם זה תורם להתייקרות. יש ביקוש גדול לדירות שניים?שלושה חדרים עבור זוגות צעירים, ולכן מחירן יכול להגיע גם עד מיליון שקל. כמו שנראה כרגע, מחירי הנדל"ן עוד יעלו, פשוט כי אין תחליף אחר".

ראש העיר מסכים. "זו העיר החרדית היחידה בגוש דן, ואנשים מוכנים לשלם הרבה כדי לגור במרכז. אדם חרדי לא יכול לגור בגבעתיים, ברמת גן, או בתל אביב. הוא רוצה חיי קהילה, כבישים סגורים בשבת, שכנים חרדים. זה דבר שהוא יכול לקבל רק בבני ברק, ומכיוון שמספר הנפשות החרדי עולה, ומספר הדירות, במיוחד כאן, נשאר כמו שהוא, מחירי הדירות עולים".

לדבריו, האופי החרדי המיוחד מונע פתרונות דיור. "יש כאן הרבה נתונים ושיקולים שאין בעיר רגילה. אני לא יכול לבנות כאן מגדלי מגורים, למשל. הרבנים לא מאשרים בניין עם יותר משש קומות, כי לא עושים מעליות שבת בגלל איסור הלכתי. אז ממילא אי אפשר להוסיף עוד יחידות דיור".

סיור ברחבי העיר מלמד משהו על המודרניזציה שחדרה לציבור החרדי, ובעיקר על השינוי שעברה בני ברק בשנים האחרונות. ברחוב הראשי אפשר למצוא חנויות של מעצבי בגדים ופאות ראש, עם חלונות ראווה מושקעים וכיתוב באנגלית. "פעם היה כיתוב ביידיש. אבל זה לא הפך לעברית אלא אפילו התקדם שלב - לאנגלית", מספר עוזי ברק. "אפשר למצוא כאן חנויות בגדים בשםAVIV, או אפילו משהו מתוחכם יותר, אנגלית עם קריצה ליידיש, למשל חנות שנקראת Mentch. ביידיש מענטש זה בן אדם, אבל אומרים את זה על אדם חיובי, הגון ואיכותי".

יש כאן גם שלטים שבעבר לא רק שלא היו קיימים, אלא שאם מישהו היה מעז לשים אותם, הוא היה מוצא אותם מרוססים בספריי שחור או הרוסים לגמרי. כך, למשל, ברחובה הראשי של העיר מתנוסס שלט על טיפולי אסתטיקה בלייזר. "חילוני לא יבין זאת, אבל נושאים כאלה שבצניעות, כל מקומם הוא בתוך הבית, בטח שלא בחוץ. פעם לא היו מפרסמים את זה בראש חוצות".

בהמשך הרחוב יש גם חנויות מפוארות שמבטיחות תכשיטים בסגנון וינטג', המוכר יותר מתל אביב, ואפילו רשתות אופנה ענקיות ובהן פוקס פתחו כאן סניף, ממש במרכז העיר.
אך בשכונות החלשות יותר, בפאתי העיר, התמונה שונה לגמרי. שם השפה השולטת היא עדיין שפת הפשקווילים, ובעיקר מודעות האבל הגדולות, המרוחות על עמודי השילוט. הבתים ישנים, וגם החנויות מסורתיות יותר - מכולות שכונתיות ישנות, חנויות ספרים או סופרי סת"ם.

פתיחת הקניון ברחוב הראשי של בני ברק גרמה לסערה בעיר. "היו הרבה התנגדויות לפתיחת קניון דווקא במרכז", אומר ברק. "קודם כל, עניין הצניעות, שהיה ברור שייפתר מיידית על ידי הפרדה לנשים וגברים בימים ובשעות שונות. אבל מעבר לזה דיברו על 'פאסטנישט'. התרגום המילולי של זה הוא 'לא מתאים', אבל לאדם חרדי 'פאסטנישט' זה דרך חיים: כמו שלא מתאים שאדם חרדי ילך לסרט, גם אם הוא הכי צנוע בעולם, כך גם לגבי הקניון. דווקא בעיר של תורה, להביא תרבות של קניון וקניות - זה יצר הרבה התנגדויות. אבל זה היה מזמן, ומאז המקום עדיין מתפקד כרגיל".

כמה רחובות משם נמצא רחוב מטופח, עם בנייני מגורים חדישים - זהו רחוב חזון איש, אחד מעורקי התנועה הראשיים בעיר. "פעם היה פה שדה קוצים, בל"ג בעומר היו מדורות, ובקיץ היו מביאים כמה מתקנים וקוראים לזה לונה פארק. היום זאת שכונה מאוד נחשבת".

לא רחוק ממנו, מול בניין העירייה, עומד פרויקט מגורים יוקרתי. לפני שנים היו פה צריף מוזנח וכמה עצים, היום - בניינים יוקרתיים, עם מפל בכניסה ואורות. "זה לא רק הנדל"ן", אומר עוזי ברק, "זאת ההשקעה בדברים הקטנים. לאנשים חשוב הסטייל, חשוב שיהיה יפה ואסתטי. זה אומר משהו על הרמה של התושבים. אלה דברים שלא היו כאן פעם".

בני ברק מתגאה בכמה סלבס שמעטרים את העיר, ובהם עו"ד יעקב וינרוט, בני משפחת הלפרין מהאופטיקה, וכמובן, אישים חשובים במגזר, דוגמת הרב שטיינמן, האדמו"ר מגור, ח"כ משה גפני ועוד. בשנים האחרונות עזבו את העיר אנשי העסקים מוטי זיסר ולב לבייב.

בפאתי העיר, בין ציר ז'בוטינסקי לאזור קניון איילון, נמצא אחד ההישגים הגדולים של ראש העיר - מתחם העסקים הענק, הנמצא בבנייה. בניגוד לבנייני מגורים המוגבלים בגובה, כאשר מדובר במגדלי עסקים שממילא סגורים בשבת - השמיים הם הגבול. מעבר למודרנה יש גם שיקול כלכלי חשוב. "במגדל ממוצע יש 30 קומות, ובניין כזה מכניס לעירייה כעשרה מיליון שקלים לשנה", מסביר אשר. "בעשר השנים הקרובות צפויים לקום כ?20 מגדלי משרדים, תעשה את החישוב לבד מה יהיה המצב שלנו כאן בעוד כמה שנים".

איך זה ישפיע על התושבים? בצורה חלקית כנראה. "עירייה חזקה מחזקת את התושבים, ואולי גם מביאה אוכלוסייה חזקה, אבל אני לא יכול לשפר את מצבו של התושב. אני יכול לתת עיר יפה ומטופחת, להחליף מדרכות, לתגבר מקומות תעסוקה. מי שבוחר לחיות בצורה מצומצמת, רק מהמלגה בכולל ומהמשכורת של אשתו המורה, ומזה לפרנס 12 ילדים - זו זכותו המלאה. הרבה חרדים עושים את זה באושר גדול. משפחה בתל אביב לא היתה מחזיקה מעמד חצי חודש ככה. בני ברק אף פעם לא תהיה עיר שכל תושביה עשירים".

דורית ברק (52), תושבת בני ברק וילידת העיר שמקיימת סיורים מודרכים לחילונים, מסכימה שנושבות בבני ברק רוחות של שינוי. "אני רואה אנשים משכילים ונשים משכילות, שמכניסות את הגברים בכיס הקטן. עצם העובדה שנשים מפרנסות ונותנות את הטון, אמנם עדיין לא בכל הקשור להנהגה הרוחנית אבל בצורת החיים - יש לה ביטוי גם בשטח". לדבריה, הפערים בין עשירים לעניים בעיר נובעים מהקצנה לשני הצדדים. "יש כאלה שיוצאים ללימודים אקדמיים ומשתלבים בעבודה, תהליך שקורה בציבור החרדי ודובר עליו רבות, ושם אנחנו רואים את הג'יפים ואת הרמה הגבוהה ואת איכות החיים. מצד שני, יש תהליך של הקצנה ושל התנכרות לעולם החיצוני והתחפרות באוהלה של תורה, וגם הוא מעמיק.

"מי שבא מבחוץ, קשה לו לראות את ההבדל בין החרדים המודרניים לקיצוניים. להרבה אנשים כל החרדים נראים אותו דבר. אבל פה זה חמישים של גוונים של שחור".

דורית מספרת כי הסטיגמה הנפוצה ביותר קשורה לתחום הכלכלי. "הדעה של החילונים על החרדים בעניין הזה היא רעה מאוד. ברור להם שאלה אנשים שלא עובדים ולא מתפרנסים, חיים רק מתרומות ומקצבאות של המדינה, ובעיקר חיים על חשבון החילונים. אני מראה להם שזה לא נכון. דבר נוסף הוא כל עניין ההשכלה. רבים בטוחים שהחרדים בורים לגמרי בגלל לימודי הליבה, וגם זה לא נכון.

"יש רק בעיה אחת שאיתה קשה לי להתמודד: שביחס לערים האחרות כמו רמת גן וגבעתיים, נושא הטיפוח והנוי עוד טעון טיפול, לפחות בעיני החילונים. תופסים את העיר כמלוכלכת. זה מאוד צורם, העירייה משקיעה המון, אבל במקום שבו נאספים מדי יום 350 טונות אשפה, ברור למה חושבים כך".

את הפערים בין העשירים לעניים בעיר ניתן למצוא באחד האלמנטים החשובים לציבור החרדי - האוכל. לא מדובר רק במסורת של אוכל יהודי או בתרבות אכילה. הדוגמה הבולטת ביותר נמצאת על ציר ז'בוטינסקי: בצד אחד של הכביש נמכר מגש פיצה משפחתית ב?9.99 שקלים, ומהעבר השני - מסעדה יהודית המו?כרת כמעט לכל תושב בעיר, שם נמכרת קציצת גפילטע פיש בודדת ב?24 שקלים כשיושבים במסעדה. לקחת עולה 18 שקלים.

"זה בדיוק ההבדל", מסביר ברק. "בצד האחד של הכביש - אלה שיכולים להרשות לעצמם להוציא סכומים גדולים על אוכל איכותי. ובצד השני - משפחות, בעיקר מרובות ילדים, שבמחיר של מגש פיצה בעשרה שקלים קל להם להאכיל את כל המשפחה. זה זול יותר מגביע קוטג' או ביצים לחביתה ולחם שחור גם יחד. תכפיל את זה במספר הפיות, ותגיע לחישוב שפיצה כזו זולה יותר. לא סתם יש לפיצה הזאת דרישה גדולה בבני ברק".

"האם החרדים מבזבזים היום יותר על אוכל? התשובה היא חד?משמעית כן", אומר ישראל שטרן, מנהל המסעדה היהודית, שמוכר את הגפילטע פיש היקר. "לחרדים העובדים יש יותר כסף להוציא, ואת עיקר השינוי אנחנו רואים סביב מכירת האוכל המוכן. אנשים באים ומוציאים 300-200 שקל על אוכל מוכן לשבת, כשפעם היו קונים רק טחינה וקיגל. גם מחיר הצ'ולנט עלה מ?25 שקלים ל?45 שקלים, בגלל יוקר המוצרים, ועדיין יש לא מעט אנשים שמשלמים את זה.

"המודרנה חדרה היטב לציבור החרדי החזק. אוכל זה הבילוי של החרדים - זה האוכל היהודי המסורתי ביום חמישי או אפילו באמצע השבוע. לאט לאט רואים יותר חרדים בבתי הקפה, דבר שפעם לא היה. גם הסטנדרטים עלו. אנשים מוכנים לשלם יותר על דברים יקרים יותר - למשל, שיהיה יותר בשר בצ'ולנט. ברור, לכאן מגיעים אנשים שיש להם, ולא אברך עם הרבה ילדים שחי ממשכורת של אברך". עד כמה השתנו הרגלי האכילה של הציבור החרדי יעיד גם תפריט המסעדה, שאחרי עשרות שנים עומד לעבור מהפך דרמטי. "אנחנו שוקלים להכניס לתפריט סושי, ראינו שיש לזה הרבה ביקוש. יש בעיית כשרות, כי לא ברור עדיין איזה הכשר יש לאצות שמרכיבות את הסושי. זה מה שהרבנים בודקים עכשיו. זה לא רק שינוי באוכל, זה שינוי בתפיסה. אתה מביא אוכל מודרני, כזה שיש לו קהל ויש לו ביקוש, וגם זה אומר משהו על תושבי העיר".

איפה הכסף?

ולמרות הכל, שאלת הכלכלה החרדית עדיין נשארת פתוחה. כיצד מנהלים משפחה מרובת ילדים בסכום מינימום ומצליחים לחסוך באדיקות לקניית דירה עבור הילדים, גם בקרב אוכלוסיות חרדיות חלשות בבני ברק? כדי להבין זאת צולל מאיר גל, מבעלי משרד פרסום גל אורן BSD שמייעץ לבכירי אנשי העסקים והחברות הגדולות במשק, אל נבכי הכלכלה החרדית.

"ראשית צריך להגדיר מיהו חרדי", אומר גל. "כשמבצעים סקרים ישנם כמה שאלות סינון שמגדירות מיהו חרדי. האם הוא מצהיר על עצמו שהוא חרדי? האם הוא אוכל רק מזון בהכשר מהדרין ולא יסתפק בהכשר הרבנות הראשית? האם הוא משרת בצבא, או שהילדים שלו לומדים במוסדות חינוך חרדיים? האם הוא נשמע לדעת תורה? בעבר היו שואלים האם יש טלוויזיה בבית, אבל זה הפך להיות לא רלוונטי מהסיבה שכל תוכני הטלוויזיה עברו למחשב".לדברי גל, משפחה חרדית ממוצעת (שאינה זוג חרדי צעיר) בבני ברק מונה בין שש לשמונה נפשות ומתקיימת מסכום שבין 4,500 ל?8,000 שקלים. כיצד מתנהלות משפחות כאלה? לגל יש הסבר. "מדובר בתפיסת ניהול שונה לחלוטין של משק הבית, האידיאל הוא להסתפק במועט ולהשקיע בדברים לטווח ארוך. לדוגמה, קונים מכנסיים באיכות טובה שיוכלו לעבור שניים עד שלושה אחים קדימה. פעם זה היה בכל המגזרים, היום זה נשאר בעיקר אצל החרדים. אותו דבר בילקוטים, בספרים ואפילו בקלמרים שעוברים בין האחים והאחיות. זה חוסך הרבה כסף".

גם בנושא המזון יש כלכלת בית אופיינית לחרדים. "מי שמבקר ברשתות המזון החרדיות הגדולות ימצא מארזים גדולים, כפולים או אפילו מרובעים. כל המצרכים הפופולריים בבית חרדי, כגון קורנפלקס, גבינה ואבקות כביסה, מגיעים באריזות חיסכון גדולות ובדרך כלל גם במחיר נוח יותר. בנוסף, בבית חרדי עדיין מבשלים המון. משפחה חרדית מבשלת לשבת, אבל יוצא שאוכלים את התבשילים ביום ראשון ואפילו בשני, זו לא בושה, זה אידיאל של להסתפק במועט".

גם לחיי הפנאי יש חשיבות מיוחדת בחיסכון הכלכלי. אפילו לקייטנות בבני ברק יש קונספט מיוחד. "בדרך כלל מדובר בשלוש בנות בבניין, שלוקחות את שאר הילדים של השכנים, ומדובר לפעמים אפילו על 50 ילדים, למקלט של הבניין, ומעסיקות אותם כל היום בציורים ובשירים. זה בדרך כלל עולה ארבעה שקלים ליום בעוד קייטנות בעולם החילוני עולות אלפי שקלים".

אחד מהנושאים הבוערים ביותר בשנים האחרונות בציבור החרדי בנושא הכלכלי, היה תרבות הגמ"חים - הלוואות למי שנזקק ללא ריבית, כמעשה של חסד ועזרה לזולת. "יש מושג שנקרא לגלגל גמ"חים", מסביר גל. "יהודי לוקח 5,000 שקלים וצריך להחזיר בתחילת החודש. כמה ימים לפני תחילת החודש הוא מבין שאין לו איך להחזיר אז הוא לוקח מגמ"ח אחר ומשלם לגמ"ח הקודם. אלא שמתוך ה?5,000 הוא ביזבז 2,000, אז הוא לוקח מגמ"ח נוסף את ההפרש. וכך נוצר מצב שאדם היה עובד בחצי משרה בגלגול גמ"חים. התופעה הזאת פשטה בציבור החרדי עד לפני כמה שנים ועשתה נזקים אדירים. תמיד מספרים ספק בצחוק ספק ברצינות שצריכת כדורי ההרגעה בבני ברק היא הגבוהה ביותר במדינה, כי אנשים מגלגלים גמ"חים. ובבני ברק אם אתה לא מחזיר גמ"ח אתה מנודה מהקהילה, ואין דבר חשוב יותר בציבור החרדי מהשם שלך. אנשים נכנסו ללחץ וזה פגע להם בבריאות בצורה בוטה".

סוגיה נוספת היא כספים שמגיעים מחו"ל. "אחד העורקים הראשיים זה הכסף הזר", מסביר גל, "תרומות שמגיעות מקהילות חרדיות בעולם. מדובר בעשרות מיליוני דולרים אם לא יותר. הקהילות החרדיות בכל העולם מחזיקות מוסדות ושולחות לארץ תמיכות בהיקפים אדירים. רבנים ואדמו"רים יוצאים למסעות בין הקהילות האלה בכל שנה, וזה נדבך חשוב של הכלכלה החרדית בישראל".

אבל גם לדבריו של גל, "אף אחת מהתשובות לא נותנת מענה מדויק על השאלה כיצד אברך משתתף בקנייה של כמה דירות לילדיו. הרבה מתמטיקאים עמדו מול השאלה הזו ולא הצליחו למצוא פתרון, העובדה היא שזה קורה".

פרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה בבר אילן אומר כי "בני ברק היא דוגמה טובה למה שעובר על כל העולם החרדי, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת תהליך הישראליזציה שהם חווים. בפן הכלכלי יכול להיות מצב שהלמ"ס מצביע על העוני, ומצד שני, החנויות הופכות לחנויות יוקרה. אבל החנויות האלה משרתות רק 30 אחוזים מהאוכלוסייה. ברור שאברך ליטאי, שיש לו תשעה ילדים ועורך חתונה שלישית השנה וצריך להשתתף בעוד קניית דירה לילד, לא יקנה שם עניבות וחליפות.

"וכן, זאת עדיין תעלומה מאיפה יש לאותו אברך כסף להשתתף בקניית דירות. כל הגמ"חים שבעולם לא מצליחים לגלגל סכומים והיקפים כאלה. זאת עדיין חידה עבורי".

לדבריו, החנויות האלה מספקות את צורכיהם של החרדים העובדים, מה שקרוי היום "החרדים החדשים". "את המונח הזה, חרדים חדשים, אפשר לקחת לכמה כיוונים. לא רק חנויות הפאר, אלא גם העובדה שיש היום יותר ויותר חיילי תוכניות שח"ר (שילוב חרדים), שחוזרים הביתה לבושים במדים. פעם זה לא היה ככה. היו תמיד סיפורים על החיילים שמחליפים בגדים בתחנה המרכזית. אמנם יש כאלה גם היום, אבל המגמה השתנתה. היום כבר לא נדיר לראות זקן, פאות, כיפה שחורה - ומדים. גם לפי נתוני בנק ישראל אפשר לראות שיש גידול מתמשך בשיעור הגברים המועסקים בעבודה רשמית, לא בשחור.

"סימן נוסף הוא העובדה שהעברית מתחילה לנצח את היידיש. אני גדלתי בבני ברק, ופעם כמעט לא היו שומעים עברית ברחוב. הכל היה יידיש. היום שומעים את השפה המסורתית פחות ופחות, ויותר עוברים לעברית. יש חרדים רבים שלא יודעים יידיש. הם גדלו אצל הורים שהיידיש שלהם היתה גרועה או שכלל לא ידעו, והיום העברית מתחילה לנצח".

הישראליזציה הזאת מביאה את החרדים למקומות שהרבנים בטח לא ישמחו לשמוע עליהם. "לי נפל האסימון על השינוי הגדול כשהייתי במופע 'הטיש הגדול' של משה להב", אומר אשר כהן. "זה מופע שכולו שירים ישראליים, ולא רק שאין ישיבה נפרדת, הוא גם היה בזאפה בהרצליה, מקום שדתיים לא יכולים לאכול בו כלום בגלל היעדר כשרות. ושם היה שולחן שלם, שכל כולו חרדי. אני זוכר שתמיד היו זוג אחד או בודדים שהתגנבו לבית קפה, לסרט או למסעדה, אבל שולחן שלם, של שבעה?שמונה זוגות חרדים - זה כבר אומר משהו. כבר לא מפחדים ולא מסתתרים.

"החרדים החדשים זו השכבה הדקה שכבר עברה תהליך של בורגנות, שאומרת: 'אני רוצה את החיים הטובים'. מה שהניע אותם היה העובדה שהם לא מסכימים לחיות במעגל העוני, אבל אחר כך זה כבר התרחב: עכשיו אני רוצה גם קצת מהחיים הטובים, מהבורגנות, מהרכב המשופר ומהמסעדות, שפתאום בעצמן מחפשות כשרו?ת למהדרין, כי יש להן קהל חדש. התהליך הזה הוא עובדה מוגמרת. כרגע זאת עדיין שכבה קטנה, אבל לא משנה כמה גפני או אייכלר יצעקו בכנסת נגד זה, או כמה עוד מאות מודעות יפורסמו ב'יתד נאמן', שמזכירות את צוואת הרב אלישיב ז"ל 'לשמור על פך השמן החרדי'. השינוי כבר כאן, והוויכוח נשאר רק על הקצב וההיקף. החברה החרדית עוברת מאידיאל של חברת 'לומדים', שבה כביכול כל החרדים צריכים ללמוד, לחברת 'עובדים', ורק אליטה מצומצמת תישאר לשמור על אש התורה מהבוקר עד הערב. הקדשת כל היום ללימוד תורה נשארה בגדר סיסמה בלבד לרבים באוכלוסייה החרדית".