בשבועות האחרונים, מכיוונים שונים ורבים, אפשר לשמוע לעתים התייחסות שקרובה לפטישיזם כשמדברים על מפלגה, וזאת בדרך כלל מפי הנעזבים, הנפגעים, או מגלגלי העיניים. הדוברים והדוברות חוזרים על כך ש"המפלגה"/"הבית", היא אידיאולוגיה, ערכים והיסטוריה, נטולת אגו ואינטרסים, הומוגנית בערכיה, ואין בה אופורטוניזם. יחד עם זאת מתרחשת, כמובן, ההתייחסות העקרונית והערכית שראויה למענה ענייני, אלא שהיא מטושטשת לעתים קרובות מדי בעצם העובדה שאותה לשון עניינית לכאורה מגויסת לשירות היצרים של כל הצדדים ומכסה על צביעות.
אני מבקשת לכתוב בזכות חלק מאותם יצרים - ובכך לנסות במידה צנועה להתמודד עם הצביעות של השחקנים/שחקניות במגרש הפוליטי ודווקא מתוך כך לקדם את השיח העקרוני והענייני.
המטיפים לדבוק במפלגת ה"אם" טוענים נגד המפלגות החדשות, שהן מפלגות אד-הוק, מפלגות של "מצב-רוח" אשר הינן רעה חולה ומגונה במגרש הפוליטי. יש שיגדילו לעשות וידברו על שטחיות עד כדי חוסר מוסריות.
כל הדיווחים, הפרשנויות והדעות - וואלה! בחירות 2013
גם למפלגות "מצב רוח" יש תפקיד
אם נתבונן היטב פנימה במפלגות ההיסטוריות, נמצא שהן אמנם אותה אדרת, אך מייסדיה לא בהכרח (באם הם מביטים עלינו מעולמם) יאמרו שהן אותה הגברת. כך למשל גח"ל, מפא"י, מפ"ם, מפד"ל, וגם לא הליכוד ומפלגת העבודה במתכונתם הנוכחית.
"קדימה" בראשות אריאל שרון הייתה מפלגת "מצב רוח" שבזכותה יצאנו מגוש קטיף - ואם היא תחדל להתקיים בימים אלה, ייתכן שסיימה את תפקידה. מפלגת "שינוי", לפני שנעלמה, הראתה לחברה שביטול משרד הדתות, שינויים במועצות הדתיות ומהלך ביקורתי ומבוקר תקציבית, מול המגזר החרדי, לא הרעידו את אמות הסיפים של האמונה והדת למאמינה, אלא רק איתגרו את האחריות האישית שלהם לפרנסתם. כך גם מרצ, למשל, היא גלגול של גלגול, כמו גם "הבית היהודי" וש"ס. הן לא נולדו עם קום המדינה, והן מפלגות לגיטימיות.
לעתים ראוי וצריך לבחון מחדש את המסגרות הפוליטיות שנדרשות לנו בזירה הציבורית. אין הדבר אומר שיש להחליף חזון ועקרונות. מגילת העצמאות היא אבן היסוד שעליה הוקמה החברה, ומימושה נמצא היום בנסיגה מסוכנת שמסכנת את הבנייה להצלחתה.
אין ספק כי ההיערכות, בחודשים האחרונים לקראת הבחירות, הייתה בה סחרחורת שלא ידענו בעבר. אין ספק שהרבה מכך היה אגו, אך יש לומר בהוגנות כי הנוכחות בזירה הציבורית חושפת את הדימוי והתדמית האישית לכל והיא נבנית מתוך התייחסות של הכלל. הדמות של הפוליטיקאים/יות נבנית מנוכחותו/ה במרחב הציבורי ומיכולת ההשפעה שלו/ה על השיח הציבורי וממה חושבים האחרים עליו/ה ואיך מפרשים את בסיס הכוח הציבורי שלו/ה. לכן, אין זה מפתיע שדמות ציבורית אינה יכולה להרשות לעצמה פגיעה משמעותית ב"אגו" הציבורי, בעיקר אלה אשר נמצאות/ים בצמרת.
בנוסף למאבק במפלגות חדשות וביטול האגו של הפוליטיקאיות/ים, יש הדורשים לעלות את אחוז החסימה במטרה לצמצם את כמות המפלגות הקטנות, ובכך להוביל ליצירת גושים גדולים ואיחוד מסרים. מהלך שכזה עלול לתבוע מחיר שהחברה הישראלית, נכון להיום, לא יכלה לאפשר לעצמה. אנו נמצאים בתקופה של מאבק כוחות על יסודות ועל מהות החברה בישראל - דמוקרטית, יהודית/אזרחית, דו לאומית, שלטון החוק מול ההלכה. שאלות אלו ועוד מחייבות אותנו לאפשר השמעת מירב העמדות הקיימות בתוכנו.
העלאת אחוז החסימה עלולה לסכן את ייצוגן של רעיונות, בין אם שמאל, ימין קיצוני, ערבים או חרדים - תוצאה שאסור שתתרחש. באם אנו חפצים בדיון ענייני והגון, המאפשר ייצוג גדול ככל שניתן לקולות החברתיים שבתוכנו חשוב שנכבד את מקומו של האגו, היצר, הזכות לשנות ולהשתנות, לפרק ולבנות אחר וחדש, ובכך יתכן שנתפנה יותר לשיח המהותי על עקרונות הדמוקרטיה, שליטה על עם אחר, שוויון בנטל, שלטון החוק, דת, דתיים, מדינה ועוד.
דעות נוספות בוואלה! בחירות 2013
ההסתה נגד מחנה השלום מגיעה ב"שלי סטייל"
למרות הזוהמה והייאוש, חשוב להתייצב בקלפי
די לגזענות במערכת הבחירות