לכל איש יש חג, שריחותיו וצבעיו צפים בו עוד מתקופת ילדותו, והוא-הוא החג האהוב והמועדף עליו. לכל איש יש חג שלקראתו הוא מצפה במיוחד תוך כדי מחזוריות השנה, ושאת סוד קסמו וייחודו הוא מנחיל לילדיו. חג החנוכה הוא החג שלי.
נולדתי אל תוך החג הזה, קיבלתי בזכותו את שמי, גדלתי לתוך האור המיוחד שהוא מפיץ סביבו. כבר בתור ילדה קטנה ידעתי להבחין בקסם המיוחד של שמונת ימי החג המאירים, פשוטם כמשמעם. בקרב כל המצוות של ישיבה בסוכה או אי אכילת חמץ, בא החג הידידותי הזה, בסמוך לאורות הכריסטמס הגלותי. חג בלי "אל תעשה" מקפיד ומחמיר או "עשה" שהביך את הבית החילוני שלי, חג שהפך את שיגרת הבית לחגיגה.
בסך הכל חנוכייה שמקבצת סביבה במשך שמונה ימים את המשפחה, המוני סביבוני עץ שהעסיקו אותנו שעות ולביבות וסופגניות לוהטות מתוך שמן מבעבע. וברכת ה"א-א-מן" שכולם אומרים בקול רם, גם אם הם מחפפים את "לעת תכין מטבח, מצר המנבח".
אהבתי לצבוע את הריבה האדומה בתוך הסופגנייה החומה בעמודת "סממני החג", נפעמתי מגבורת המכבים, ובמהלך החג הייתי האחראית לנקות את שיירי השעווה מחנוכיית אמש ולהכין את מספר הנרות הנכון לאותו יום, בצבעוניות שעליה החלטתי מראש. לעיתים היה זה נר לבן רודף נר כחול וחוזר חלילה, לעיתים היו אלה נרות שניצבו כולם בגוון אחד, וקופסת הנרות שתמיד, כאילו מתוך קסם ובניגוד לפך השמן, לא הספיקה לשמונת ימי החג. ועוד נר, ועוד נר, עד לחנוכייה שלמה ומאירה באור יקרות.
כבר אז הוקדש החג למפגש הילדים עם נפלאות הבמה ואשליותיה, ובגיל 8 הפכתי בעצמי להיות ילדת פסטיבלים של אז, כשפסטי היתה פסטי. הופעות אינטנסיביות בירושלים, בחיפה, בתל אביב, עם מייק בורשטיין וציפי שביט ולהקת "האחים והאחיות", ועוד כוכבי ילדים רבים. אז, כשכוכבי ילדים היו כוכבים עשויים ואפויים היטב, לא כוכבי אינסטנט בני חלוף.
ו
אז, בלי לתכנן ובלי לבקש, נולדו גם ילדיי אל תוך החג היפה כל כך והעצימו את השמחה השורה בביתנו במהלכו. עם השנים שעברו הם הפגישו אותי עם צומת מרגש בחייו של כל הורה, אותו צומת מצולם ומתועד בדור שלישי שיוקרן שנים אחר כך במצגת בר/בת המצווה המסורתית: מסיבת החנוכה הראשונה, וכתר השלהבת על הראש בדיוק כמו הכתר בתמונות השחור לבן של ילדותי, ולובן בגדיהם הבוהק על רקע אור הניאון המתעתע ושיירי אבקת הסוכר מעל פיהם נוטף הריבה.
השירים אמנם השתנו, גם המצלמות השתדרגו, והנרות כבר לא דולקים מתוך כוסות אשל עטופות בנייר כסף וממולאות בחול. אבל קסם החג היה ונשאר, בוקע מתוך הלהבות ולוחש על אוזני: "אמא, איך אני אוהבת את חנוכה". כי ככה זה, מתברר. לכל איש יש חג, וכנראה חיבבו אותו עליו אביו ואמו.