זה מתחיל כשהחורף כבר מורגש היטב. חופשה שלא קשורה לכלום. אמרו לי שזה בגלל חג החנוכה, אף על פי שכשיצאתי החוצה, הכל נראה כרגיל לגמרי. נכון, לקראת הערב הדלקנו נרות בחנוכייה, אבל רגע אחר כך חזרנו לשיגרה. אבל מתברר שפעולה יומית פשוטה כמו הדלקת נר חנוכה מצדיקה חופשה פול טיים. או שאולי פול גז בניוטרל.
על מה הרעש בחנוכה? אוכלים סופגניות, משחקים בסביבונים - לא משהו שצריך להימרח שמונה ימים. זאת הסיבה שבזמן כתיבת שורות אלה אני קולט את הבן הקטן שלי נשכב על הרצפה וסופר בלטות. לפני כן ניסיתי בצעד יומרני לכתוב, והוא שיחק אותה שלמה שרף ב"יציע העיתונות" ואני הייתי על תקן רון קופמן: "עידודו, עזוב ת'יד". ככה זה כשהיד השמאלית שלי נמצאת בשבי אצל פעוט בן 3. לעומת הבן הקטן, טליה, הילדה הגדולה שלי, בת 9 וחצי, עשתה את הבלתי ייאמן - היא נרדמה בצהריים. בפעם האחרונה זה קרה בשנה שעברה; נכון, בחנוכה. קיץ שלם הילדה לא נרדמה, נר שני של חנוכה עשה לה את העבודה.
זה לא שאני אבא עצלן. בחיי, בשעות הבוקר היינו בפעילות במתנ"ס ולאחר מכן ראינו את הקרקס המונגולי. מחר נלך להצגה ומחרתיים, סביר להניח, שנפרנס הפקה אחרת. אל דאגה, זה ישאיר לנו די זמן להדליק את הנר בערב. זמן לא חסר בחג הזה, הוא נמצא בשפע. כמו שזה נראה עכשיו, הדלקת הנרות בחנוכייה היא בעצם טבלת ייאוש קטנה, עד לסיום החופש. החופשה הזאת נועדה לבלות עם הילדים. אין בעיה, בשביל זה מספיק יום חופש אחד. גג יומיים. אין שום הצדקה לחופשה של שמונה ימים בגלל פך קטן שהיה בו מספיק שמן להדלקת המנורה בבית המקדש. נס עאלק. אבא אחד, שלושה ילדים ושמונה ימים, זה נס.
לעומת חנוכה, בחופשות אחרות אפשר למצוא היגיון. בסוכות יש איזה 700 חגים בסביבה, ולכן סביר שיחברו אותם לחופשה אחת מרוכזת. ופסח מביא איתו את האביב. הכל פורח מסביב, אפשר לצאת לטייל. בחנוכה הכל רטוב, קר - או שניהם יחד. כשהחזאית אומרת שמזג האוויר יהיה מעונן חלקית וצפוי גשם מקומי, לפי חוקי מרפי אוזן, סביר להניח שהוא יירד בדיוק במקומות שנרצה לטייל בהם.
בלית ברירה, נשארים איתם הרבה יותר בבית. זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, עד המריבה הראשונה והפרדת הכוחות ההכרחית. הילדה הגדולה רואה טלוויזיה, האמצעית עם הטאבלט, והזאטוט חזר למשחק האהוב עליו - קפיצות באנג'י עם שרוול החולצה שלי. תכף הוא ישתלט על המחשב ואני אתבונן בנרותיי הזעירים מעמדת השמש. כך נסכם את הנר השלישי של חנוכה. עוד חמישה ימים ואני אישית פותח את שערי בית הספר והגן.
בערב, כשאשתי חזרה מהעבודה, קלטתי אותה מפגינה כישורי משחק איומים ואומרת שהבוס שלה לא אישר לה כמה ימי חופשה. לצערה. בטח לצערה.