על ההנהגה הישראלית הגיע בעל הטור ב"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן לכלל טיעון מוזר אם לא הזוי, כי הצלחת גדר ההפרדה וכיפת ברזל היא לרועץ לישראל, מפני שעקב כך חשה ישראל כי אינה צריכה לעשות דבר לקידום השלום. תמוה, אלו אמצעי הגנה מובהקים. הם מצילי חיים. הרי לפי ההיגיון הזה גם טיפול יעיל של מגן דוד אדום בנפגעי טרור חותר תחת השלום. ההפך הוא הנכון, ככל שגדל מספר ההרוגים הישראלים, כך מתרחק השלום. מבצע חומת מגן הוא עדות לכך.
אחר כך הוסיף פרידמן לתאר לנוחותו שתי אסכולות בישראל. אחת היא "אידיאולוגיה ניצית" בהנהגת בנימין נתניהו, והאחרת היא "אסכולת יצחק רבין," שדוברה המובהק הוא אהוד ברק. לפי ה"ניו יורק טיימס", הזהיר ברק מפני השלמה פטאליסטית ופסימית עם היעדר הסכם עם הפלשתינים. רק שברק הוא האיש אשר הציע ליאסר ערפאת ולאבו מאזן לדון בחלוקת ירושלים, והם נמלטו מפניו ברגע שבו שמעו את פעמי השלום. אז אמר ברק כי לעת הזאת "אין פרטנר" פלשתיני, והשמאל הישראלי לא סלח לו מעולם.
גם אהוד אולמרט יודע כי זו האמת. הרי הוא שבר עוד טאבו והסכים להחדיר פליטים פלשתינים לישראל, ואבו מאזן נמלט מהשלום. מה הסיק מכך אולמרט? שנתניהו אשם. יושרה אינה הצד החזק שלו.
הוכיחו שאין להם עניין בשלום הגמיש ביותר
יש שתי אמירות ממשיות כלפי ישראל: עליה תמיד לחפש מנוח לכף רגלה של היונה, לשלום המיוחל, גם כשאין פרטנר; ואמנם נתניהו אימץ את הפתרון של "שתי מדינות לשני עמים," אבל לא אישרו בממשלה. שתי עובדות אלו אינן יותר מאשר חשד סביר כי הממשלה אינה מתכוונת ברצינות לפתרון שלו הסכים נתניהו בנאום בר-אילן, ואם כן זה חבל מאוד. בוודאי בעיני ישראלים כמותי המבקשים לכונן את ישראל בגבולות גושי ההתיישבות לצד פלשתין מפורזת. רק שהטוענים כך בשמאל הישראלי מתעלמים מהעובדה שאבו מאזן - ובוודאי חאלד משעל ואיסמעיל הנייה ומרעיהם - אינם חשודים כמי שאינם מתכוונים לפתרון החלוקה. הם כבר הוכיחו בעובדות מוצקות שאין להם עניין בשלום הגמיש ביותר שיכולה ישראל לפרוס לפניהם. השמאל שמחשיד את נתניהו מעלה טיעון לגיטימי; אבל כשאינו מרשיע את אבו מאזן באותו טיעון, הוא עושה שקר בנפשו.
הנה כי כן טוענים אישים הגונים כד"ר יוסי ביילין וזהבה גלאון, שאילו גם רצה נתניהו לחתור להסדר עם הפלשתינים היה הימין במפלגתו מונע בעדו. ייתכן, אבל לית מאן דפליג כי יותר מכפי שהימין הקיצוני עושה כן לממשלה הישראלית - חאלד משעל וההנהגה בעזה מתנים כל אחדות לאומית פלשתינית בביטול כל רמז להסדר שמציע אבו מאזן, אשר ממילא אינו מתכוון לכבד. משעל נשא נאום אנטי-יהודי רצחני. אבו מאזן שתק. אבל במרצ חייבים הודאה והודעה כי חסמי השלום המרכזיים במזרח התיכון הם הפלשתינים, לא ישראל. אין להם אומץ לקבוע זאת בכל ימות השנה. בוודאי לא בעידן של בחירות.