אז והיום: היוונים והפלשתינים

אל תטעו בהם, לא בחמאס "הקיצוני" ולא ברשות הפלשתינית "המתונה". לא בחאלד משעל המתלהם ולא באבו מאזן המיתמם. אלה ואלה אינם מסתפקים בריבונות או בדחיקתנו מכאן כישות ציונית. בדומה ליוונים בחנוכה, לפני כ-2,170 שנה, הבעיות הקשות שלהם הן המדינה היהודית וזהותנו היהודית כקולקטיב.

היוונים, בשונה מטיטוס או מהמן, התרכזו פחות בהשמדה הפיזית של היהודים והתמקדו בהשמדת הזהות והתרבות היהודית. חכמינו דיקדקו ולימדו אותנו שהיוונים "טימאו את כל השמנים" אך לא שפכו אותם: שיישאר שמן, אבל טמא. שיישארו יהודים חיים, אבל מתייוונים.

בוויכוח התלמודי הדן בשאלה לזכר איזה נס נקבע חג החנוכה - נס הניצחון הצבאי במלחמה, של המעטים והחלשים מול הרבים והחזקים, או נס מציאת פך שמן טהור אחד, שאפשר לזהות היהודית להמשיך ולשרוד ולמנורת המקדש לדלוק בטהרה - נפלה ההכרעה לטובת נס פך השמן. חנוכה נקבע לדורות לזכר נס הצלת התורה והזהות היהודית, שנגדן ניהלו היוונים את מלחמתם האמיתית.

גם בדורנו יש מי שמשלה עצמו שהסכסוך הוא על ריבונות או טריטוריה, ובוחר להתעלם מכך ששורש הסכסוך הוא דתי-יהודי-זהותי. לא לחינם מבהיר אבו מאזן פעם אחר פעם כי הוא אינו מקבל את ישראל כמדינה יהודית. אנשי דת מוסלמים מצהירים בכל רחבי העולם כי ישראל "מטמאת את מוסלמיותה של ירושלים". רעול הפנים שהופיע לפני ההמונים בעזה בשבת האחרונה הבטיח "לטהר את המקומות הקדושים בירושלים". גם ברשות וגם בחמאס מחנכים את הדור הצעיר ואת ההמונים על "אגדת המקדש, שלא היה ולא נברא". "אל-מזעום", מכנים אותו שם - המתיימר והשקרי.

כשמחמוד אל-הבאש, שר ההקדשים הפלשתיני, מדבר על החובה לנהל "ריבאט" - מלחמת קודש המגינה על אדמות האיסלאם - ותלמידיו לומדים שהסכסוך שלהם עם ישראל הוא "אחת הדרגות הגדולות ביותר של הריבאט", מה הפלא שאנשי דת קוראים בגלוי לרצח יהודים ושסקרי דעת קהל מלמדים כי בקרב הפלשתינים גבוהה התמיכה בפיגועי התאבדות ביהודים.

מלחמת היוונים ביהודים לא היתה מלחמה רגילה, כי יותר משרצו היוונים להרוג בנו, הם רצו לרצוח את זהותנו ואת תרבותנו. גם המלחמה בינינו לבין הפלשתינים אינה מלחמה "רגילה", כי לא רק הנוכחות הפיזית והריבונית שלנו כאן בין הים לירדן מפריעה להם, אלא גם נוכחותנו היהודית, בכל הארץ, אך בירושלים ובהר הבית בפרט. לכן הלחימה שלהם נגד ישראל הפכה מזמן ממשימה לאומית למאבק דתי חסר פשרות. הביטויים לכך רבים מספור, הן ברש"פ, הן בחמאס והן בקרב התנועות האיסלאמיות בישראל. גם תרבות השקר מובנית במאבק הזה, ובעיקר זיוף שיטתי ומתמשך של ההיסטוריה, והכחשת כל קשר וזיקה בין היהודים ובין הארץ הזאת.

מי שבוחר לטמון את ראשו בחול, ליפול לבור האשליות ולהשתעשע, בעיקר עם עצמו, בנוסחאות על מדינה פלשתינית בגבולות כאלה או בגבולות אחרים - שיערב לו; אבל מי שיפנים את המציאות - יודה אולי לפלשתינים, שבלי משים מכריחים אותנו לשוב אל זהותנו, אל היהדות שלנו, אל ציון שלנו ואל ירושלים שלנו.