הזיכרון שלנו קצר. בימים האחרונים אנחנו עוסקים בשאלה החמה העכשווית האם פלסטין היא מדינה? וכבר שכחנו שרק לפני כמה ימים התעסקנו בשאלה החמה כניסה לעזה או הפסקת אש? וממש לפניה בשאלה - למה לעזאזל הם בכלל יורים עלינו טילים?
השאלה הזו, גם אם כרגע נשכחה, תשוב ותישאל כשישובו הטילים. כי גם אם לא כולנו זוכרים מהי ההיסטוריה של הרצועה, כולנו זוכרים את ההתנתקות ממנה, והזיכרון הזה מתמרמר ושואל - עזבנו את עזה, למה שימשיכו לירות עלינו?
אבל הזיכרון שלנו קצר. שכחנו מהי רצועת עזה וכיצד נוצרה. כתוצאה משכחה זו גם עתיד יחסינו עם הרצועה ותושביה אינו נדון בהקשר רחב. הדיון הציבורי נפתח בכל פעם רק כשהרקטות נוחתות, ומתרכז בשאלות המידיות: לתקוף או לא? פעולה יבשתית או תקיפה אווירית, ואולי שיפור המיגון?
אך שאלות אלו מעולם לא הניבו תשובות ארוכות טווח, וסבבי האלימות ניצתים כל פעם מחדש. לא הצלחנו להבין כיצד להתמודד איתה. כדי לפתור את בעיית עזה ביסודיות ולטווח הרחוק, חובה להסתכל לה בעיניים ולשאול את השאלה ששכחנו מזמן את חשיבותה - מי את, עזה?
רצועת עזה אינה חבל ארץ בעל גבולות טבעיים. הרצועה היא פרי הסכם רודוס - הסכם שביתת הנשק ישראל-מצרים 1949. על פי ההסכם, קו שביתת הנשק בין הצבא המצרי לצה"ל הפך להיות גבול ישראל-מצרים. כך סופחו למצרים 360 קמ"ר משטח המנדט הבריטי, שנועדו על פי הצעת החלוקה להיות חלק מן המדינה הערבית. בשטח זה נמצאו תושביו המקוריים ועוד מספר כפול מהם של פליטים משטח מדינת ישראל. יחס מספרי זה נשמר במשך השנים, כך שהרצועה מתאפיינת עד היום בצפיפות אוכלוסין גדולה פי שלושה מזו שהייתה בה לולא הכילה פליטים. הרצועה היא מחנה פליטים ענק.
הישראלים של 1949 קיוו כי הרצועה תהיה לחלק אינטגרלי של מצרים. המצרים של 1949 היו מעוניינים בנוכחות קרקעית סמלית בשטח ארץ ישראל המנדטורית, אך לא בתושבי הרצועה. הם לא נתנו להם אזרחות מצרית והשאירו אותם תחת ממשל צבאי. ללא אפשרות להיכנס למצרים, מנותקים מבני עמם בישראל ובגדה המערבית, הידרדר מצבם הכלכלי של תושבי עזה בד בבד עם עליית מספרם.
מלחמת ששת הימים ב-1967 העבירה את הרצועה לשליטת ישראל. ישראל הרשתה לתושבי הרצועה לעבוד בשטחה, אך לא פיתחה את הכלכלה ברצועה עצמה. ישראל גם לא ניצלה את שליטתה בסיני ובגדה המערבית כדי ליישב את הפליטים מחדש. באופן טבעי, ההתנגדות לשלטון ישראל הייתה חזקה. שנים רבות לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה כבר היו חיילי צה"ל הנוסעים לסיני עוקפים את עזה על פי פקודות הצבא.
במקום למצוא פתרון למצוקת תושבי עזה, עשתה ישראל כמו הרב שהוסיף עז לבית צפוף - יישבה ברצועה אזרחים ישראלים. מספרם של המתנחלים היה זעום לעומת תושבי הרצועה, אך הקרקע והמים שהוקצו להם היו חלק ניכר ממשאבי הרצועה. גם העברת הרצועה לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו 1994 לא הפסיקה את ההתנחלות. פרשה מוזרה זו הסתיימה רק בשנת 2005 עם תוכנית ההתנתקות ופינוי המתנחלים. בשורה התחתונה, התוצאה היחידה של ההתיישבות הישראלית ברצועת עזה היתה העברת הון ענק מישראלים לישראלים, תחילה כהשקעות בהתיישבות, ואחר כך בצורת פיצויים.
הירי מתוך עזה לטווחים גדלים והולכים יתחדש שוב ושוב
בינתיים, לאחר מלחמת יום כיפור והסכם השלום עם מצרים, חזר חצי האי סיני לידי מצרים, אך ללא רצועת עזה. כנראה שבין 1949 ל-1978 המצרים נהיו קצת יותר חכמים והיהודים קצת פחות. כך נשארה ישראל עם בעיית עזה, אך ללא חצי האי סיני - אמצעי אפשרי לפתרונה. צפיפות התושבים ברצועה כיום מעל ל-4,000 תושבים לקמ"ר צפיפות עירונית למעשה. שיעור גידול האוכלוסייה הוא מן הגבוהים בעולם, והכלכלה מפגרת.
סבינו יצרו את רצועת עזה בשנת 1949, כאשר היו בתנאים קשים, ואולי לא היתה להם ברירה. אבותינו לא חיפשו בשנים שאחרי 1967 הזדמנות לפתור את הבעיה. במקום זאת, הורישו אותה לנו. ואנחנו ניסינו להיפטר מעזה בשנת 1994 בלי לפנות את ההתנחלויות. פינינו את ההתנחלויות בשנת 2005. כדי להצדיק בעיני הציבור צעד זה, ולמנוע חזרת מתנחלים, פינינו באותו זמן גם את כוחות צה"ל מן הרצועה. ירי הטילים והמרגמות החזיר את צה"ל לרצועה במבצעי "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" ואין סיבה להאמין שלא יידרשו מבצעים כאלה בעתיד.
כמו אבותינו אנחנו מורישים את בעיית עזה, חריפה מתמיד, לבנינו. לא משנה אם פלסטין היא מדינה או לא, בהעדר כל תוכנית מדינית שמבינה ולוקחת בחשבון את התנאים הייחודיים של הרצועה, הירי מתוך עזה על ישראל לטווחים גדלים והולכים יתחדש שוב ושוב. כמובן שאיננו חסרי אונים - אנחנו יכולים לעשות את חיי תושבי רצועת עזה לגיהינום. אבל כבר נוכחנו שגם הם יכולים לעשות זאת לנו.
ד"ר דני אביצור הוא מהנדס ופעיל ברשימה האזרחית בליכוד