המשימה הבוערת: לשנות את שיטת הממשל

בינואר הקרוב יתקיימו הבחירות לכנסת. בנימה אישית, עבורי זו תהיה הפעם השמינית שאני מגיע לקלפי. במדינה מתוקנת שבה נערכות בחירות במועדן, הייתי אמור להצביע בפעם החמישית, או לחלופין להיות מבוגר יותר ב-12 שנה.

בין 1996 ל-2009 נקראו אזרחי ישראל שש פעמים לקלפי - מדי 28 חודשים בממוצע. מי שחושב שבצורה כזו ניתן באמת לנהל מדינה, ועוד מדינה מורכבת כמו ישראל, מוזמן להתרשם ממצב התשתיות, הדיור, החינוך, הרפואה הציבורית, מערך הכבאות - והרשימה עודנה ארוכה. ברור לכל שלא ניתן לתכנן ולהגשים מדיניות ארוכת טווח כשאופק השלטון קצר כל כך. זה לא רק שלשרים אין שום יכולת במסגרת זמן שכזו לערוך תכנון ארוך טווח, אלא שגם ההכרה בזמן הקדנציה המוגבלת מובילה את השרים לעסוק במשימות קצרות טווח, כי מעט מאוד פוליטיקאים ששים לעבוד קשה רק כדי לראות מישהו אחר גוזר את הסרט על חשבונם.

חוסר היציבות הינו רק סממן נוסף של שיטת ממשל קלוקלת אשר לא מאפשרת משילות ראויה, מעצימה את כוחן של מפלגות קטנות ולמעשה מסרסת את העומד בראשה. פעם אחר פעם אנו הולכים להצביע מתוך ידיעה שאין באמת סיכוי שהמועמד שלנו אכן יוכל לממש את האג'נדה הפוליטית שלו. כך הורגלנו להצביע בשיטת האלימינציה – לא עבור המועמד המייצג בצורה הטובה ביותר את דעותינו וערכינו, אלא בעד המועמד הכי פחות גרוע עבורנו. הדבר אינו נובע בהכרח מאיכות האנשים בצמרת הפוליטית, אלא מהעובדה שבישראל, לפני שראש ממשלה הוא מנהיג, מושל או מנהל, הוא קודם כל שורד.

כל הדיווחים, הפרשנויות והדעות – וואלה! בחירות 2013

ההישרדות הפוליטית היא זו שמעוותת את הקצאת המשאבים, פוגעת בסדרי העדיפות ומובילה לחוסר יכולת התכנון לטווח ארוך. בשיטה הנוכחית, חלק גדול מזמנו של ראש הממשלה מופנה כדי לעבור בשלום את הצבעות אי האמון תוך ויתור על הערכים שעל בסיסם נבחר והקצאת כספי ציבור לתחזוקה שוטפת של קואליציה רעבה ומרובת מפלגות. הבעיה האמיתית שאנו כציבור מקבלים את המשוואה הזו כמובנת מאליה, למדנו לא לצפות לדבר מנבחרי הציבור, לסלוח להם ולהאשים את "האילוצים הפוליטיים".

מצב זה מוביל את קהל הבוחרים הישראלי להתחלק לשלוש קבוצות: בראשונה נמצאים אלה שממשיכים לחזור ולהצביע עבור המועמד שלהם תוך השלמה עם העובדה שהוא ומפלגתו לא יוכלו לעמוד בהבטחות שאותן העניקו לפני הבחירות, אבל מתוך תחושה שזה "הרע במיעוטו". בקבוצה השנייה נמצאים אלה שאינם מוכנים להשלים עם מציאות זו, ובכל מערכת בחירות מתאכזבים מחדש ובוחרים להצביע למועמד אחר, רק כדי לגלות שוב ששום דבר לא באמת השתנה. הקבוצה השלישית, ואולי המדאיגה ביותר, כוללת את אלה שהתייאשו מהבטחות הסרק ומהמערכת הפוליטית ובוחרים שלא להגיע לקלפיות. ואכן הירידה החדה באחוזי ההצבעה בישראל בעשור האחרון מראה שקבוצה זו הולכת וגדלה, ואיתה גם נחלשות היציבות והייצוגיות של המרכז הפוליטי.

יש לשנות את שיטת הממשל באופן שיאפשר לממשלה לסיים קדנציה מלאה ללא החשש המתמיד מפני הדחה. רק כך נוכל לקבל ראש ממשלה שרוב עיסוקו מוקדש לקידום ענייני המדינה ולא לשאלה האם מעמדו יציב בכל יום נתון, ראש ממשלה שמתעורר בבוקר למען עשייה חברתית, כלכלית וביטחונית ולא משקיע חלק ניכר מזמנו בספירת אצבעות לקראת הצבעת האי-אימון הבאה.

תחת שיטת ממשל יציבה, יוכל ראש הממשלה להביא לידי ביטוי את האג'נדה הפוליטית שעל בסיסה נבחר - ובתום ארבע שנים להציג בפני בוחריו את ההישגים והכישלונות מבלי להסתתר מאחורי תירוצים של אילוצים קואליציוניים. במקביל, אנו הבוחרים נוכל לשפוט בצורה אמיתית ועניינית את נבחרינו ולהחליט למי לתת את קולנו בקלפי לא מתוך ברירת מחדל – אלא מתוך אמון אמיתי במועמד ובמצע שלו.

הכותב הוא מנכ"ל עמותת "יש סיכוי" לשינוי שיטת הממשל.

דעות נוספות בוואלה! בחירות 2013:
אברהם בורג: מות הדעות, קץ האידיאולוגיות
פרופ' יואב פלד: כלכלת בחירות או כלכלה הוגנת?
די לגזענות במערכת הבחירות