פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      גבי קנולר - המורה והמחנך שידע לחבק בדרכו שלו

      המורה האגדי בבית הספר הריאלי בחיפה, גבי קנולר, החדיר בתלמידיו את הרצון לדעת ובשיעורים איתו מעולם לא הייתה בעיית משמעת. בוגר מחזור נ"ו, כתב וואלה! קובי מנדל, נזכר

      אי אפשר היה להתעלם ממנו. מיד עם תחילת הלימודים, ביום ראשון בבוקר, או בכל יום אחר בשבוע בשעה 8:15, כשתלמידי בית בירם כונסו כולם באולם "בית פבזר" (כן, בשנות ה-70 ניתן היה עדיין לכנס את כולם באולם). הוא ניצב שם על הבמה מול המיקרופון, מנסה להחליש את הרחש הבלתי פוסק באולם. זו לא הייתה משימה קלה, גם לא עם המיקרופון, אבל בדרכו שלו, גבי קנולר הצליח בסופו של דבר לדומם את "המנועים המדברים". לא בצעקות, לא באיומים. פשוט בעצם נוכחותו ובמבטיו.

      אי אפשר היה להתעלם ממנו, אבל אפשר היה לפספס אותו. זו התחושה שנותרה בי, כמעט 40 שנה. מעולם לא שוחחנו, הוא כלל לא הכיר אותי וכמובן שלא ידע את שמי, למרות שפעמיים בשבוע נפגשנו במסגרת כיתתית בשיעורי היסטוריה של עם ישראל בעת החדשה. אני מצידי עקבתי אחר צעדיו, אחר התנהלותו, אך מעולם לא העזתי להתקרב אליו. היתה בו יראה מרחיקה. עם השנים, תמיד עברה בסתר ליבי המחשבה שיהיה מעניין להיפגש איתו כבוגר וכעיתונאי המבקש לשרטט את דמותו במלים, אבל מול הרצון - נותרה היראה. אותה יראה מרחיקה, ושוב זה נדחה, ונדחה.

      גבי קנולר ז"ל , דצמבר 2012 (יח"צ , ארכיון בית הספר הראלי העברי בחיפה)
      "הוא הצליח להחדיר בנו את ההכרה שאנו חלק מתולדות עם ומדינה". קנולר (צילום: ארכיון בית הספר הראלי העברי בחיפה)

      בחודש אפריל בשנת 2000, טלפן אליי חבר לכיתה ובוגר הפנימייה שי פרקש, והזמין אותי למפגש של מחזורו ביום העצמאות. מקום המפגש - בפנימייה עצמה. לאירוע, הוא הדגיש, הוזמן גבי קנולר. היססתי אם להשתתף, שהרי איני בוגר הפנימיה, אבל המפגש הצפוי עם גבי קנולר הטה את הכף. שעת המפגש נקבעה ל-12:00 בצהריים, בכניסה לחדר ההנצחה. אלא שבמועד שנקבע, עדיין לא כולם הגיעו. גבי קנולר הציץ בשעונו. "תקשיבו, הזמנתם אותי ל12:00, אני ב-13:00 הולך". כך, באותה נימה, באותו הקול, הזכיר לנו את ימיו כמורה, ואולי המורה שלנו ביקש בעצם לחדש אפילו למפגש בלבד את הקו המפריד. אני, ואתם. אבל הפעם, ההערה נתקבלה באהבה. הנה, הגם שמדובר במפגש לפרק זמן קצר, חזרנו שוב להיות תלמידיו. ממש כמו פעם. כאילו אמר – במקום הזה הכללים לא השתנו, יש להקפיד על לוח זמנים.

      המוסד ודרכו הם החשובים

      גבי הביא עמו לאותו מפגש חוברת ובה דפים ריקים. "בעוד כמה ימים אני טס ליוסי (בנו, בוגר אותו מחזור בפנימיה הצבאית, החי כיום בחוף המערבי בארה"ב). אני מבקש שכל אחד מכם", הוא הוסיף, "יכתוב לו כמה מלים". החברים עטו על המשימה. כל אחד רשם בזמנו במהלך אותו מפגש מילים אישיות לחבר שמעבר לים.

      היה זה סיור שהחל במגורי החניכים דאז, בשבילי הפנימייה ואחר כך במוזיאון בית הספר. ושוב, חניכי הפנימיה של אז הקיפו את המורה, צעדו לצידו בשבילים, שאלו ושאלו, ובעיקר הקשיבו להסבריו. ניכר בו שהוא חי את המקום כולו. את הפנימייה ואת בית הספר. הוא הכיר כל בורג וכל פריט במוזיאון שכה הקפיד לטפח. הוא סיפר על התוכניות להגדילו, להוסיף עוד מוצגים. תמונתו יחד עם חברו דאז, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל חיים לסקוב, כשגבי מתופף ולסקוב מנגן בחצוצרה, מוצגת שם על אחד הקירות, אבל את תשומת הלב לאותה תמונה הסבו דווקא תלמידיו. הוא בצניעותו בחר להאיר מוצגים אחרים. כזה הוא היה. המוסד ודרכו הם החשובים. נפרדנו. יום העצמאות, כל אחד יצא לדרכו. בוגרי הפנימיה למפגש מסורתי "על האש", וגבי שב למשפחתו. שבוע ימים לאחר אותו מפגש מרגש, הלך גבי קנולר לעולמו, בעת הביקור אצל בנו יוסי בארה"ב, והמפגש באותו יום עצמאות, הפך בעצם למפגשו האחרון עם תלמידיו לדורותיהם.

      גבי קנולר ז"ל , דצמבר 2012 (יח"צ , ארכיון בית הספר הראלי העברי העברי בחיפה)
      "שיעורי ההיסטוריה עימו היו חשובים לנו התלמידים לא רק בשל בחינת הבגרות" (צילום: ארכיון בית הספר הראלי העברי העברי בחיפה)

      מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו בשביעית. גבי הופיע עם מדי צה"ל בבית הספר, דרגות רס"ן, ובעצם היה המנהל בפועל. הוא היה בכל מקום. קשוח, מחוספס, דאג שהכל יתנהל באותם ימי מלחמה, כפי שמוסד חינוכי צריך להתנהל. הוא הקפיד לשמור על המסגרת. ליווה אותנו כשהתנדבנו לסייע בקליטת חיילים פצועים בחדר המיון בבית החולים רמב"ם, ובסופו של יום דאג שכל אחד מאיתנו יחזור הביתה בהסעות מסודרות של הורים ומורים. היה זה ביום שישי. ההתנדבות הסתיימה בשבע בערב. על חיפה השתררה כבר העלטה בשל חובת ההאפלה. גבי היה האחרון שעזב את בית החולים. בחודשים הבאים, לאחר המלחמה, הוא ניסה לשדר שיגרה. הסתובב עם שרביט קצר בידו כמו היה נציג הממלכה המאוחדת, אבל בתוך תוכו, נשא כאב עמוק. הוא לא היה איש של הבעת רגשות, ולכן אולי לא שמנו לב. רשימת הבוגרים שנפלו במלחמה החלה להגיע להנהלה, והיא צבטה את לבו. רק חדי העין יכלו להבחין שגבי לא כתמול שלום. אולי שנת 1973 היתה השנה הקשה בחייו כמורה ומחנך בריאלי, אבל נותר הצורך לקיים את שגרת הלימודים, והוא המשיך.

      שיעורי ההסטוריה עמו היו חשובים לנו התלמידים, לא רק בשל בחינת הבגרות. הוא הצליח להחדיר בנו את ההכרה שאנו חלק מתולדות עם ומדינה. כששאל פעם באחד השיעורים "מהי ציונות", ורק ידיים ספורות הורמו, הוא לא חיכה לתשובה. "הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", הוא "ירה" את התשובה, ובכך נתן לנו להבין בעצם היכן אנו בידיעותינו. די התביישנו. פתאום הבנו שלא מדובר ב"היסטוריה משעממת". מדובר בהשכלה שלנו, בידע שאין לנו. וכך, לסיור שהוא ארגן ב"בית אהרונסון" בזכרון יעקב כשלמדנו על מחתרת ניל"י הגיעו כולם.

      הוא החדיר בנו התלמידים גם את הרצון לדעת, וגם את הרצון להצליח בסופו של דבר בבחינות. "בעוד שבועיים נקיים מבחן על החומר שלמדנו", הוא פתח את אחד השיעורים. המון חומר. איך נזכור, איך נצלח את הבחינה. הוא קלט את הרגשת הלחץ ומיהר להרגיע. "המבחן הוא אמר, יהיה אמריקאי ויכלול 30 שאלות. אני אתן לכם 90 שאלות כבר עתה, ומתוכן אבחר את שאלות הבחינה". כולנו למדנו, ובשקדנות, את החומר ואת התשובות לכל 90 השאלות. ההתרגשות היתה גדולה, והמבחן הצפוי בהיסטוריה הפך לשיחת היום בכיתה. בסיומו ערכנו השוואות בין התשובות, בדקנו בספרים אם טעינו או לאו, וחיכינו בדריכות לציונים.

      לאחר כמה ימים, ביום גשום וקר, גבי חילק את תוצאות המבחן. הציונים היו גבוהים, לכולם. ניכר בו, שיותר משאנו היינו מאושרים מהתוצאות, לא היה מאושר ממנו. כל כך הוא רצה בהצלחתנו. הרגשנו שהוא שמח איתנו. בכלל, שיעורי היסטוריה איתו לא היו רגילים. הוא לא נתן בסוף השיעור שאלות הביתה על החומר הנלמד, כי את שיעוריו הוא הפך לדיונים, להעלאת מחשבות, ושיעורי הבית היו עבודות שהגשנו מעת לעת. גבי נתן לנו הרגשה שאנו "כמו באוניברסיטה", ובשיעורים איתו מעולם לא היתה בעיית משמעת, איש לא הפריע. רצינו פשוט להקשיב לו כי הנושא היה מעניין, ובזכותו.

      גבי קנולר ז"ל , דצמבר 2012 (יח"צ , ארכיון בית הספר הראלי העברי העברי בחיפה)
      בשיעורים איתו מעולם לא היתה בעיית משמעת (צילום: ארכיון בית הספר הראלי העברי העברי בחיפה)

      על סף סיום השמינית, הוא נהג לקיים איתנו בכיתה שיחות מעת לעת "שלא על חומר הלימוד", אלא על הדרך הצפויה לנו בצבא, על בחינות הבגרות בכלל, ועל מה עוד צפוי לנו עד ליום האחרון. ותמיד - כמתווה דרך. עם עצה מה כדאי להעדיף, ואיך. והזמן שחלף, קרב את ימי הסיום. תחילתו של קיץ 1975. מפגשים כיתתיים של סוף השמינית, מפגשי שכבה. משפט אחד חזר במפגשים הללו מפי חברי לשכבה - "היינו פה כמו בחממה". גבי היה נרגש, ולא רק בשל הפרידה הצפויה. מהאמת שנשמעה מפי תלמידיו, שהסבה לו קורת רוח כמחנך, שהנה, הוא לא טעה בדרך שהתווה.

      טקס סיום מחזור נ"ו נקבע ל-15 ביולי 1975. ימים אחרונים עבור רובנו כאזרחים על סף גיוס. יום הפרידה הגיע. התכנסנו כולנו לבושים בחולצות לבנות ומכנסי ג'ינס על הטריבונות שליד מגרש הכדורסל. אנו וההורים. אירוע צנוע ללא קטעי שירה ומשחק. על הבמה ניצב שולחן המכובדים, ועליו מפה ירוקה. לפני חלוקת סיכת הבוגר המוזהבת, היה כנהוג, שלב הנאומים. המנהל ד"ר יצחק שפירא סיים את דברי הפרידה, ואז הגיע תורו של גבי קנולר. "הגיע הזמן לומר שלום", הוא פתח ופנה אלינו, וכולם הביטו בו בדממה. "שלום כפול - כתלמידים וכבוגרים. הפעם המעמד הזה הוא מיוחד במינו עבורי, כי עומד אני לפניכם הערב בתפקיד כפול: כמרכז הכיתות שתלמידיו מסיימים את חוק לימודיהם, וכאב שבנו מסיים את בית הספר. עם חלק מכם עברתי כברת דרך ארוכה משך 12 שנים כמעט, מכיתה ב' יסודית. אחר חלק מכם עקבתי מקרוב משך שלוש השנים האחרונות בפנימיה ובבית הספר, ואת כולכם ליוותי במשך השנה האחרונה. היום במיוחד קשה עלי הפרידה מכם, אולי מפני שכה קרובים הייתם לי".

      מרכז השכבה עמד מולנו וקולו השתנק. עיניו נצצו, הייתה בהן דמעה. גם המורה הקשוח, התקשה להתגבר. "לכן הרשוני הפעם, במקום דברי פרידה, לשאת בשמי ובשם המורים - ההורים שבניהם מסיימים מחזור זה תפילה קצרה, תפילת אב, שחוברה במקורה האנגלי על ידי הגנרל דוגלס מק-ארתור, מי שהיה מפקד כוחות בנות הברית באוקיינוס השקט ובמזרח הרחוק במלחמת העולם השנייה, וקיבל את כניעתה של יפן". הקראת הקטע הסתיימה, וגבי פנה אלינו שוב: "מי יתן ותעמוד תפילתי זו לכולכם, אמן כן יהי רצון". נאום אחרון של המורה והמחנך שידע לחבק אותנו בדרכו שלו. גבי סיים את דבריו בדמעות. כולנו נותרנו במקומות. תם עידן. וגם הציניקנים שבינינו, לא הסתירו את דמעתם.

      הכותב הינו בוגר מחזור נ"ו, כיום כתב וואלה! וגלי צה"ל בחיפה והצפון.