לפני הכל ואחרי הכל המהלך של עמיר פרץ, שחבר הבוקר (חמישי) לציפי לבני, מריח רע. מעניין מה הוא גילה בשבוע האחרון על מפלגת העבודה שלא ידע עד אז. הרי שלי יחימוביץ' ניצחה אותו בבחירות לראשות המפלגה לפני למעלה משנה, ומאז לא זגזגה. לכל אורך הדרך היא סירבה בתוקף לפסול אוטומטית ישיבה עם בנימין נתניהו באותה ממשלה, גם כשהדבר נגס במספר המנדטים בסקרים. גם את הקו המדיני שלה, שחשפה לפני הבחירות הפנימיות, היא לא שינתה. אז מה התחדש מאז הבחירות הפנימיות ביום חמישי שעבר?
פרץ טען במסיבת העיתונאים שהוא חווה "שנאת חינם שמגיעה מהבית הפוליטי שלך, של שותפיך. מסתבר שהיא קשה יותר ופוגעת יותר". ייתכן. אבל אם להשתמש בשפת הגנון כך נראית באחרונה מפלגת העבודה בשבוע האחרון "הוא התחיל". פניו ושפת גופו באירוע הסיום של הפריימריז שידרו תבוסה קשה ולא שמחה על שזכה במקום השני והמכובד. משם הוא קפץ לראיון רדיופוני שבו הציג אולטימטום ליחימוביץ' והמשיך באותו קו באולפן ערוץ 2 בשבת. בתור מי שהיה בעבר יו"ר העבודה וחווה על בשרו סכינאות מהי, ברור שפרץ לא חשב לרגע שכך נוהג מי שרוצה לפתוח דף חדש.
כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013
במפלגת העבודה הגיבו באנחת רווחה למשמע עזיבתו של פרץ, או כך לפחות מנסים לשדר שם. לו לקח עמו פרץ חלק מחבריו, הפגיעה הייתה יכולה להיות אנושה. אבל בעצם הליכתו לבד הוא גם הקהה את אפקט עזיבתו וגם הביא עליו את זעמם של מי שעד לפני שעות ספורות היו שותפיו לדרך. החשש במפלגה היה שפרץ יישאר בעבודה וימשיך לתקוף, להתסיס ולהקיז את דמה במלחמות פנימיות עד לבחירות. הנזק האלקטורלי שהוא היה יכול לגרום בתסריט כזה יכול היה להיות גרוע אף יותר ממה שייגרם עקב עזיבתו (אם בכלל ייגרם נזק). סביר להניח שעתה ינסו בעבודה להציג את "התנועה" כמפלגת קומבינה פוליטית של שלושה ראשי מפלגות לשעבר שלא ידעו להפסיד בכבוד.
ולמרות הכל: יחימוביץ' תטעה אם תעבור לסדר היום על עזיבתו של פרץ, מבלי שתקיים חשבון נפש. פרץ היה יכול להיות נכס אלקטורלי ראשון במעלה עבור מפלגת העבודה. לו יחימוביץ' הצליחה לייצר איתו שיתוף פעולה פורה, הוא היה התשובה הניצחת לכל הטוענים שהיא איבדה את דרכה המדינית. בפוליטיקה רוויית היצרים והאגו, עמיר פרץ אינו סטיית תקן, אלא תבנית נוף התנהלותו של פוליטיקאי בכיר.
יחימוביץ' מבינה מהר מי עומד מולה, ואם היא אינה מוצאת בסיס לשיתוף פעולה - היא חותכת. לכן לחיבור בינה לבין פרץ לא היה מראש הרבה סיכוי. גם חברים אחרים במפלגת העבודה, כאלה שיודעים להכיל ולחבק, הרגישו בשבועות האחרונים שהתנהלותו של פרץ הפכה לבלתי- נסבלת. ויחד עם זאת, מוטב לה ליחימוביץ' לבדוק האם באמת עשתה הכל להשארת פרץ. לא כדי להחזירו, אלא על מנת למנוע פרישות עתידיות. גם בהיבט המדיני כדאי למנהיגת העבודה לא לזלזל בסדר היום המדיני שפרץ ניסה לקדם, גם אם היה נגוע בשיקולים זרים.
ברמה הפוליטית קשה לנבא מה תהיה ההשלכה של הצטרפותו של פרץ ללבני. במסיבת העיתונאים הוא דיבר למצביעי הליכוד-ביתנו וניסה לשכנע אותם לחבור אליו. ספק אם נתניהו וליברמן מוטרדים מהעניין. מי שצריך להיות מוטרד יותר זה יאיר לפיד, שהסקרים האחרונים מנבאים עתיד דל מנדטים למפלגתו, מפלגת העבודה כמובן ולא פחות מכך מרצ. "התנועה" הולכת להיות מפלגת שמאל מדיני מובהקת, ומי שעד היום חיפש את הטיקט הזה אבל התלבט אם להצביע למרצ הנישתית - יוכל למצוא את מבוקשו אצל לבני, מצנע ופרץ.
והערה אחרונה לסיום: עזיבתו של פרץ מסמנת סופית את סוף דרכה של "השמינייה" במפלגת העבודה. זה שנים שחבריה נפוצו לכל עבר חלקם עברו למרצ, חלקם ניסו את מזלם במפלגות מרכז, ואחרים כבר עזבו את הפוליטיקה. ולמרות כל התלאות, לכל אורך הדרך נשאר במפלגת העבודה לפחות חבר כנסת אחד שהיה שייך לקבוצה. עכשיו פרץ חובר ללבני, שעל מלאכת הרכבת רשימתה היה אמון אחד, חיים רמון שמו, בעצמו חבר שמינייה בכיר.