פתוחים יותר, מחויבים פחות

היום, בעוד שעות אחדות, יוגשו רשימות המועמדים לכנסת. סופית. עד אז רשאיות המפלגות להפתיע. לא אופתע אם יעשו זאת. לא אופתע אם ההפתעה הגדולה בשלב הגשת הרשימות עדיין לפנינו. קצב התזוזות יכול בהחלט לרמוז על כך שהללו לא ייפסקו עד שהחוק יעצור אותן.

יש תזוזות צפויות בתוך הגושים (בין העבודה, "יש עתיד" ו"התנועה", ובגוש הימין), ומעברים בין גוש לגוש (כאשר מי שכיהנו כחברי כנסת מטעם העבודה מופיעים פתאום ברשימת הליכוד ביתנו). המאפיין העיקרי הוא שציבור הבוחרים הדביק את ציבור הנבחרים באי מחויבות ארגונית, ובמידה לא מעטה - באי מחויבות ערכית. בעבר כינו זאת "כלנתריזם", על שם חבר מועצת עיריית ירושלים ששינה את מחויבותו המפלגתית. אבל אברהם כלנתר (שכל חטאו היה שלאחר שסיעתו, המפד"ל, פרשה מן הקואליציה העירונית ב-1955 על רקע הקמת בית כנסת רפורמי בבירה, החליט להישאר בקואליציה כסיעת יחיד) כבר איננו, ויורשיו ממלאים את כותרות העיתונים בימים האחרונים.

האם זה רע כל כך? האם הנאמנות המפלגתית היא ערך שהיה ראוי לשומרו? האם אנו צופים בהידרדרות קשה של המערכת הפוליטית? קשה לדעת. המשפט "המפלגה היא בית, ובית לא עוזבים" נאמר על ידי הרבה פעילים פוליטיים, וחלקם אפילו התכוונו לכך לפני שעזבו את הבית הזה. המפלגה אינה בית, וגם בית עוזבים, לכן שני חלקי המשפט הזה אינם נכונים.

התמיכה במפלגות פוליטיות נתפסה בעבר, ובחלקה היא עדיין כזו, כתמיכה בקבוצת כדורגל שאתה אוהד גם כשהיא מנצחת וגם כשהיא מפסידה. אין הסבר לוגי לתמיכה בקבוצה מסוימת (כך נדמה לי, לפחות), אבל מרגע שאתה תומך בה, אינך רשאי "לבגוד" בה, והמהדרין מניפים את דגלה, לובשים את צבעיה, מאושרים בהישגיה, מצוברחים בכשליה, כועסים, אוהבים, ותמיד נאמנים.

אנשים שהיו אומרים לי "אני מפא"יניק כל החיים, אבא שלי הצביע לבן-גוריון, נולדתי בסניף המפלגה ותמיד אצביע 'אמת'", הרתיעו אותי ממש כשם שהרתיעו אותי מי שהתייחסו כך להצבעתם ל"חרות" או אחר כך לליכוד. הם כאילו אמרו - אל תנסה לשכנע אותנו בהיגיון, אנחנו אוהדי הפועל או בית"ר, וזה לא שייך לכלום.

יש גם יתרון בכך שהמצביעים פתוחים יותר, מחויבים פחות. יש גם יתרון בכך שהנבחרים אינם עושים שקר בנפשם ואינם מייצגים מפלגות פוליטיות שאין הם שלמים עם מדיניותן. יש הרבה אפשרויות בסופרמרקט הפוליטי שלנו, והם יכולים לבחור לייצג את הציבור מתוך מפלגה המתאימה יותר לתפיסת עולמם. גם כותב הדברים הללו עשה זאת לפני עשר שנים.

ואף על פי כן, תחושת הימים האחרונים היא ששום דבר כבר אינו יכול להפתיע. בעיקר כאשר מפלגות רבות מחפשות כוכבים ופוטרות אותם מכל תהליך של בחירות פנימיות. עברנו מנאמנות מפלגתית מופרזת ואטומה במידה רבה, למצב של חוסר מחויבות כמעט מוחלט ולציניות שיש בה כדי לפגוע עוד יותר (אם אפשר בכלל) בשמה הלא כל כך טוב של הפוליטיקה שלנו. צפו להפתעת היום.