הבנייה לא עונש, אלא זכות וצורך

חבל. חבל שהבנייה בירושלים - העיר ששמרה עלינו היהודים לאורך הדורות יותר מששמרנו אנו עליה - הופכת לשוט ולעונש. הרי בנייה בירושלים היא זכות וגם חובה, והיא גם צורך אמיתי. לכן אם צריך לבנות בירושלים - שיבנו. הרבה. כל השנה. אך לא כעונש. ואם לא צריך לבנות - שלא יבנו. לא אתמול. לא היום ולא מחר.

ואף על פי כן, צריך לברך את הממשלה, כי המחלוקת עם ארה"ב ועם אירופה היא מחלוקת טובה, גם אם מאוחרת מדי. אלמלא היתה ארה"ב תוקפת את מדיניותו של בנימין נתניהו בנוגע לירושלים, היה מקום לדאגה.

אחרי שנים ארוכות שבהן ההנהגה הישראלית העלתה עוד ועוד את רף הציפיות של הפלשתינים בנוגע לעיר הבירה שלנו, זה היה אך מתבקש שנתניהו ושריו ינמיכו מחדש את הרף הזה ויתקנו את הנזקים הכבדים. הם עשו זאת באיטיות מרובה, בהססנות, אבל מוטב מעט ומאוחר מאשר בכלל לא.

הממשלות הישראליות הקודמות הותירו אחריהן בירושלים אדמה חרוכה. ממשלות ברק ואולמרט היו מוכנות לחלק את העיר הזאת ולבגוד בכל שבועותיהן. נתניהו השתהה מאוד בתיקון המעוות. לא קל להוציא את הכבשה מלועו של הזאב, ובכל זאת ממשלת נתניהו בנתה בירושלים, גם אם לאט ומעט מדי, ונשבעה לה אמונים מחדש.

בגלגליה הונחו מקלות: "הירוקים" בלמו אותה במערב העיר. ארה"ב בלמה אותה במזרח. התוצאה היתה קטסטרופלית: רק 1,700 דירות נבנו בעיר בכל שנה, בעוד הביקוש עמד על 4,500. היהודים הצביעו ברגליים. לא היה להם היכן לגור, והם עזבו: 18 אלף בכל שנה.

באותו זמן הביאה בניית גדר ההפרדה בצפון העיר לנהירה המונית של עשרות אלפי פלשתינים אל תוך ירושלים. ערביי ירושלים, בניגוד לתעמולת האיחוד האירופי, רוצים להמשיך לחיות תחת השלטון הישראלי. מי שמדבר איתם, ולא עם מנהיגיהם, שומע זאת מהם. הוסיפו לכך את הילודה הגבוהה בקרב ערביי העיר, ותקבלו את הסיבה למצוקה הדמוגרפית הגוברת של היהודים כאן.

הסרגלים, מכל מקום, נותרו עקומים, אך עדיין לא מאוחר ליישר אותם, גם במחיר עימות עם אירופה ועם ארה"ב. אם עדיין נותרו לממשלה קווים אדומים, ירושלים היא קו שכזה.

הבנייה בעיר - לא ההכרזות עליה - יעידו קבל עם ועולם שחזרנו לשפיותנו, שהעיר לא תחולק, שכאן לא נשוב אל הקו הירוק. הבנייה הזאת תעיד גם שלערבים שהגיעו לכאן רק במאות האחרונות "כל הזכויות במדינת ישראל, אבל לא על ארץ ישראל", כפי שהיטיב להגדיר זאת ההיסטוריון ושר החינוך השני, פרופ' בן ציון דינור. כך, כמובן, גם בירושלים, התגלמות הזיכרון והצדק היהודי.

מי שמבקש להציל את ירושלים צריך לחדש את ההתיישבות היהודית גם בעיר העתיקה. כך נהגו המתוקנות שבממשלותינו בראשות אשכול וגולדה לאחר מלחמת ששת הימים.

מי שמבקש להציל את ריבונותנו בירושלים חייב למהר ולמלא את הוואקום השלטוני שנוצר באזורים רבים של מזרח העיר. היום ממלאים את הוואקום הזה הרשות הפלשתינית וחמאס. בירושלים, בירתנו, יש כיום אזורים שהמשטרה ורשויות שלטון אחרות אינן נכנסות אליהם. כך לא נוהג ריבון בבירתו.

"אומה זו", נשבע ב-1925 חיים נחמן ביאליק במעמד חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים, "בקרקע עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כוחה ולא תזוז משם. כל מ"ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה על דעתה".

כך צריך לדבר עכשיו גם בנימין נתניהו, בעיקר אל עמו, אך גם לעולם. השפה הנכונה, בפרט כשמדובר בירושלים, היא שיח ושפת הזכויות. הביטחון חשוב, אבל הזכות חשובה עוד יותר. השיח המקביל הוא שיח המעשה, שפת המעשה. משבועות האמונים לירושלים אפשר לארוג שטיח זהב, אבל הפער בין המלל למעשה הוא עצום.

אם באמת אנו חפצים לנצח במאבק הזה, צריך לבנות בירושלים, במזרח ובמערב, עשרות אלפי מקומות עבודה ודירות. מתנה גדולה קיבלנו ב-1967 כששבנו לירושלים ולקדושים שבמקומותינו, ואיחדנו אותה מחדש. אסור שנבזבז אותה.