והילד הזה הוא אני

"אמא, תגידי שהוא לא מגעיל".

"הוא מקסים"

"מזל! זה היה שובר את ליבי. מסרת לו את אהבתי? תראי אותו שוב?".

"מסרתי, וקבענו לשחק בגולות. אני מקווה מאוד שהוא היה רציני"

ואז היא נעצה בי את עיני הים שלה, שהן קצת אחרי 16, כמו שהייתה עושה אז, כשהקראתי לה שירים שלו, והודיעה לי שאצל יהודה אטלס אי אפשר לדעת. היא זוכרת איך כתב באיזה שיר שזה קורה שמבטיחים, אבל אחר כך אין חשק לקיים. התיישבה והתחילה לקרוא באוסף הראשון מתוך ספרי "והילד הזה הוא אני", שיצא בהוצאת כתר. הילד שדני קרמן צייר קפץ מהדפים ושאל אם היא זוכרת אותו ואת המילים. אלמה שלי דילגה צוהלת בין השירים, גם אלה המפחידים. בטח שהיא זוכרת. אותם ואותו. וכשגמרה לקרוא, מהראשון ועד האחרון, 90 שירים שאטלס ליקט וערך לפי נושאים, הרימה את הראש והכריזה: "איך הוא יודע לדבר כמו ילדים. אבל משהו בטקסטים שלו תופס אותך להרבה זמן אחרי. תזמיני אותו לארוחה!".

בשמחה הייתי מבשלת לאטלס. בעיקר כיוון שזה מקסים לראות אותו אוכל. לוקח ביס ומשתוקק לזה שאחריו. נותן את דעתו לנימי הנימים, מבקש שיגישו לו את הכריך כשהוא פתוח ואת התוכן יחלק בשווה בין הפרוסות, ושבבקשה יביאו לו גם לימון "אבל חצי, כי רבע קשה לסחוט". שהחלב בהפוך יהיה רותח, ואם מיץ האשכוליות מבקבוק אז לא צריך כי זה לא שווה. נפגשנו בבית קפה במרכז תל אביב. אטלס חזר לא מזמן מפרו, נחוש לא לטפס עוד לעולם על הר או על גבעה, "אפילו לא על צ'ופצ'יק". רק ללכת מהקפה הביתה ומהבית לקפה. "היינו מגיעים לאיזה מקום, והמדריך אומר, 'עכשיו תהיה לכם איזו עלייה של רבע שעה, אבל אחר כך זה יהיה שטוח'. שום שטוח ושום בטיח. אתה פשוט עולה ועולה ואתה רוצה למות מרוב קושי. בכל פעם שאני חוזר לרגעים האלה אני מרחם על עצמי שם. כמו שאלונה פרנקל כתבה שהיא מחבקת היום את הילדה שהיתה פעם". הוא מדבר ובעיניים החריפות שלו עולה חיוך, ואני חושבת שמכל הילדים שחיים בתוך מבוגרים, הילד שבתוכו מקבל ממנו את המשובחים שבחיבוקים. שהוא יודע מצוין איך להרגיע אותו כשהוא עצוב או כשהוא חוטף מכות, ואיך להגיד לו שזה בסדר שכשהוא כבר רוצה לענות למישהו שמעליב אותו, הוא נשאר בלי כל המילים השוות.

"כשאני רוצה להתפנק קצת
ואבא לא שם לב
אני בא ונעמד
לו מתחת ליד
ומניע ת'ראש מצד אל צד -
וככה בכיף
הוא אותי מלטף"

אטלס נולד בעין עירון לפני 75 שנים לאבא מפולניה ולאמא מרוסיה. "מושב. 60 משפחות. אוטובוס נכנס פעם בבוקר פעם בערב. הספרים היו הצינור שלנו לעולם. החיבור לתרבות, לאמנות, לאנשים. לא היתה התפוצצות ידע כמו היום. דרך הספרים הגענו לכל מיני מקומות, לרגשות ולנופים. הייתי קורא שני ספרים בכל יום. במושב היתה ספרייה, שלושה ארונות בריח ספרים ישנים. היום אני יודע שזה היה ריח של עובש, אבל בעיניי זה הריח הכי טוב בעולם".

יותר מזה של דיו טרי מספר שלך שהרגע הודפס?

"כן".

ההורים שלו עבדו קשה. "איכרים הם עבדים של העולם", אבל יום אחד בשבוע היו מקדימים לחלוב את הפרות, להכניס את החלב ולהתקלח. ואז, שלושתם היו מתיישבים סביב הרדיו להאזין ל"המסך עולה". "זה היה ערב התרבות שלנו. תוכנית שבועית בשמונה בערב. מיטב שחקני ישראל הקריאו שם את מיטב הסופרים. לא היו עוברות חמש דקות, והראש של אבא היה נופל והוא היה מתחיל לנ?ח?ר. בהתחלה קלות, ואחרי זה קשות. כשאבא היה נוחר היו שומעים את זה בכפר פינס. היה לו די קשה כל עניין העבודה". אילו רק ידע מה שבנו גילה שנים אחר כך, שבפרדס של משפחת אלכסנדרוביץ' - שבו עבד בחלק מהזמן - היו קבורים חמישה קילוגרמים של מטילי זהב.40 שנה חיפש יהודה אטלס את "לימפופו", הספר הראשון שקנו לו ההורים ושאמא מסרה הלאה למישהו מהחברים. מצא אותו בחנות ספרים משומשים באבן גבירול. "כשראיתי את הפיל תחת עץ התומר בתמונת השער המודבקת, הסתובבתי והתחלתי לבכות. לפגוש ספר שאהבת בילדות זה יותר מאשר לפגוש את אהבתך הראשונה".

אתה מגזים

"לא, אני לא מגזים. אולי זה כי אהבות הילדות שלי היו אהבות נכזבות".

בנות לא סבבוך עד צוואר?

"איזה צוואר. אני חושב שעד שהתחתנתי, בגיל 25, לא הייתה לי חברה", הוא אומר וקצת חמוץ מתיישב לו בקול. אחרי זה, כשיגיד לי שהוא מאמין שצריך לכתוב לילדים על הכל, גם על מוות, פחד וקנאה, כי "אי אפשר להשלות ילדים שהכל מסתדר בחיים", הוא ייתן לדוגמה את "פרח נתתי לנורית" של מרים ילן?שטקליס. "גדול השירים שנכתב בארץ הזו, ונוגע בכאב נורא. לעולם לא נבין, לעולם לא נוכל לקבל, איך אנחנו אוהבים מישהו והוא לא אוהב אותנו. עצם זה שאני אוהב אותך זו סיבה מספיק טובה בשבילך לאהוב אותי. אבל זה לא ככה". לנורית שלו קראו חווה. עולה חדשה מפולניה, שהגיעה אחרי מלחמת העולם השנייה ו"הייתה מה שההורים שלי קראו 'ילדה מפותחת'. בלונדינית עם רגליים שחומות משיזוף. הייתי אז בן 11 וחצי. התאהבתי בה כמו אידיוט. שלוש שנים אהבתי אותה כמו משוגע, רק אותה ראיתי מוקרנת על מסך המוח שלי, והיא לא שמה עלי. הסתכלה רק על הגדולים. אני זוכר אותה בבר?מצווה שלי, מכניסה לפה פרוסת עוגה עם קרם שאמא הכינה, וחשבתי שאולי היא תראה אילו עוגות טובות אמא שלי אופה ותאהב אותי בגלל זה. ילדים הם טיפשים, אבל כולנו כאלה. אני זוכר את הרגע שבו הפסקתי לאהוב אותה. רגע מופלא. עמדתי ליד המחלבה. פתאום חשבתי על כל העניין ואמרתי לעצמי, למי אכפת, שתעשה מה שהיא רוצה. אני לא בעסק".

"כל פעם שהטלפון מצלצל
אני רץ להרים
אני יודע שזה לא בשבילי -
אבל אני אוהב
לדבר עם אנשים"

הוא היה ילד כותב, זה עם החיבורים הכי טובים בכיתה, שניסה גם לכתוב שירים, "אבל כדרך הטבע לילדים אין סבלנות לכתוב, לתקן ולשפץ, אז כולם נשארו לא גמורים או לא טובים".
עד גיל 12 וארבעה חודשים, אז נולד אחיו, שלומיק, יהודה היה בן יחיד. "שנאתי כל רגע, אם כי ההורים שלי היו עסוקים מדי בשביל לנדנד לי. במושב אנשים פשוט עובדים קשה. היו לנו פרות, תרנגולות ושדה". כמו כל הילדים גם הוא נדרש לעזור להורים. היום, כשהוא מסתכל על הילדים שמפנקים אותם יותר מדי, שההורים חוששים לתבוע מהם משהו, הוא נשמע כמעט אסיר תודה לשעות קשות ברפת או בקטיף בוטנים וליקוט תפוחי אדמה. "ילדים צריכים לדעת שיש להם חובות, לדעת שלא הכל זה רק מה שנעים לך. ילדים שע?רים לחובות שלהם, אחר כך קל להם יותר". את הפעם הראשונה שבה לימדו בשומר הצעיר לרקוד הוא פיספס, כי אבא לקח אותו לעבוד בשדה. "בגלל זה עד היום אני לא רוקד. הפעם היחידה שרקדתי, וגם אז לא נהניתי, היתה כשסיימתי את ה'פורום'. את מכירה את הפורום?"

האמת היא שלא ממש, אבל אני זוכרת איך בשנות ה?90 אנשים התחילו ללכת לסדנאות הקבוצתיות, "אסט", קראו לזה אז, וחזרו מהן עם אור בעיניים, אמרו שאין טוב או רע, שהתחזק להם העצמי. אטלס עבר שם עשר סדנאות לפני 15 שנה. "אני ככה, אוהב לנסות כל מיני דברים. עשיתי גם ויפאסנה בהודו". התחלתי לדמיין אותו ברגליים משוכלות, שותק כל היום, אבל הוא הוסיף: "לא נהניתי אף לא רגע אחד".

ובפורום?

"אני חושב שהפורום שיפר את חיי בהרבה מאוד דברים. זו לא כת. זו אסופה מהרבה מאוד גישות, בעיקר של המזרח, שחוברה בשכל רב. ראשית, זה הוציא ממני כל טיפת מרירות. למדתי שדברים קורים, ושאתה לא יכול לשבת ולקטר כל הזמן על מה שקרה ועל מה שלא. אחד הדברים שלומדים שם זה שאין דבר כזה מגיע לי ולא מגיע לי, או למה זה מגיע לי. לא קיים! פשוט אין. ממי? ממי מגיע לך? מהרב? מאלוהים? מהחברה? כשאתה לומד את זה, אתה משתחרר ממפח הנפש".

מפתיע אותי שהלכת למשהו קבוצתי ולא לטיפול אינטימי של אחד על אחד

"לא הייתי בטיפול אף פעם. עם זאת, אם תגידי לי היום 'פורום', עוד פעם לשמוע את המילה אפשרויות? לא רוצה!".

אטלס אוהב דינמיקות קבוצתיות, "כל מקום שבו בני אדם מתפצחים אחד על השני". בגלל זה הוא אוהב את "האח הגדול", אם כי לא היה משתתף בתוכנית, "אני לא מוכן, בגילי ובמצבי, להסתגר לשלושה חודשים עם כל מיני חולירות". גם ל"מחוברים", שעשויה בעיניו מצוין, לא היה הולך, כי הוא לא בעניין של לייצר עניין. "גם לא אשתתף בכל החידונים, אפילו שלפעמים אני יודע לענות על כל השאלות. אני פוחד מאוד שלא אדע. זה משהו מילדות. אני לא רוצה ולא אוהב להתבזות".

ועולה בי שיר שכתב על "חלום שחוזר לפעמים / ועושה לי פחד / אני עומד בלי בגדים / וכולם רואים לי ת'תחת". הכתיבה באה לו בייסורים. יש שירים שכתב במשך שבע שנים. "כשהם אינם, צריך להמציא אותם, ולהמציא זה קשה. חלק ממה שאני עושה כשאני מדבר עם הילדים זה להסביר להם שבשביל לכתוב שירים לא צריך להיות גאון. צריך להיות בנאדם שמוכן לעבוד, להשקיע את התחת בשביל זה. תאמיני לי, אני לא לאונרדו דה וינצ'י או כל החבר'ה האלה. אני בנאדם שמוכן לעבוד קשה".
את רוב ספריו כתב בין 11 בלילה ל?3 בבוקר, כי לא היה זמן אחר. בבקרים ערך את "במחנה גדנ"ע", אחר כך היה סגן עורך "7 ימים", ובאמצע שנות ה?70 ערך, עם אדם ברוך ומאיר אגסי, את ירחון התרבות והאמנות "מושג". הוא כתב 28 ספרים לילדים ולמבוגרים ותירגם יותר מ?30. מבכורו, "והילד הזה הוא אני", שאותו פירסם ב?1977, נמכרו עד היום יותר מ?230 אלף עותקים. בקרוב ייצאו שני ספרי חשבון לגיל הרך, שהוא כתב וחרז ושנורית יובל ציירה.

"אנשים זרים
שאני בכלל לא מכיר -
ממקומות אחרים
וגם פה מהעיר -
הייתי רוצה שיידעו כולם
שיש ילד אחד בעולם
והילד הזה הוא אני"

אטלס נחשב לאחד מנביאי הכתיבה בשפה המדוברת. "בספר 'והילד הזה הוא אני' יש רק מילים שכל ילד מכיר, יודע, חושב ומשתמש בהן, לא 'תמהני' ולא 'סבורני'. יש מילות סלנג ושיבושי לשון, דוגמת אוטואים ואבאים. זו החלטה שעשיתי כדי שהילד יוכל להזדהות עם הכתוב ולמצוא בו את עצמו".

נושאי השירים, שירדו מן האולימפוס הלאומי אל היום?יום, קראו גם לשפה לרדת אל העם. "זה קרה אז כי זה היה צריך לקרות, ואז באה תקופה אחרת, ואתה מתחיל להתגעגע לעושר ולעברית המשובחת, הנהדרת. עברית זו השפה שלי, ואני אוהב אותה. כפי שאדם אוהב את מולדתו. כיוון שאני מתעסק במילים, ועברית מדברים רק פה, אז השפה היא מולדת. אני אוהב מאוד לנסוע, אבל לא הייתי יכול לחיות במקום אחר. הייתי אילם".

אתה מתחבר לסלנג העכשווי?

"תלוי. את ה'מה?זה' אני אוהב. 'הייתי מה?זה מעוצבן'. זה נחמד. אבל את ה'חבל על הזמן' אני מתעב. גם 'כזה' ו'כאילו'. זה די טבעי, כי בגילי אני כבר מנותק מהדברים האלה. "יש עניין אחר שמדאיג אותי. מי שמדבר ב?300 מילה גם חושב ב?300 מילה. דלות הלשון היא גם דלות המחשבה. האינטליגנציה של בנאדם נמדדת בין היתר במילון הסמוי שיש לו בראש. ודלות השיח היא גדולה". החיים ניגנו לאטלס, מאהב גדול של צלילים. שלושת בניו הם מוסיקאים. מנישואיו הראשונים לחיה ("ממנה הגנים המוסיקליים") נולדו אוריאל (52) ונועם (45). מנישואיו השניים לרונית שני, אשתו הנוכחית, שהיא צלמת ומורה לצילום, נולד יובל (22).

את "והילד הזה הוא אני" התחיל לכתוב כי רצה לשמור ולזכור את הדברים שקרו לשני הגדולים, אוריאל ונועם. כי ניצתה בו קנאת הסופרים "שתמיד יש בה גם אהבה" ביורם טהרלב, שהוציא אז את ספרו הראשון "משק יגור טיוטה". "הספר הזה כבש אותי והרס אותי, שזה בעצם אותו הדבר. ספר שירים מובן, פשוט, לא מסובך. כנראה גם הרגשתי שיש לי מה להגיד, אולי אפילו מה לחדש - גם בתוכן, גם בצורה". שנה אחרי, בשעת ערב, כששאל את נועם מה דעתו שיכתוב עליו שירים ונועם אמר שהוא מסכים, אטלס כתב את השיר הראשון. "שיר רע מאוד, שלא נכנס ולעולם לא ייכנס לספר שלי. כשאני נפגש עם ילדים, אני מספר להם על השיר, והם אומרים: 'תביא, תביא', ואני אומר להם שיש בו מילה לא יפה, אז הם אומרים: 'דווקא בגלל זה'". ובין לגימות הקפה, גם סקרנותי יוצאת מדעתה, כי כשיהודה מפלרטט עם הקהל שלו, כיתת ילדים או אישה אחת בבית קפה, הוא יודע לייצר מתח. מענג ומתענג על הספק שיצר בנוגע למה שבדעתו לתת ממילא.

"מי שבא לבקר ולא מביא לי מתנה / אני חושב שבעצם הוא בנזונה". זאת השורה שהוא מצטער עליה. "זה לא קונץ להצחיק ילדים, להתחבב עליהם בעזרת שיר כזה. זה ללכת על בטוח, ואמנות צריכה תמיד ללכת על האולי. אף פעם לא על הבטוח. מה יש בשיר כזה? באה הדודה, לא מביאה לו מתנה, אז הוא מקלל? זה לא מספיק בשביל לעשות שיר טוב".

יש המון כבוד באופן שאתה מסתכל על ילדים ובאופן שאתה כותב אותם. זה הפך אותך להורה טוב יותר?

"זה מסובך. ראשית, אני אבא שהתגרש מהאמא של הילדים שלו. אף אבא שהתגרש מהאמא של הילדים שלו לא יכול להיות הורה טוב בתקופה מסוימת. אחר כך זה משתנה. עצם זה שהתגרשת, שעזבת את הילדים, הופך את זה לבעייתי מאוד. יום אחד הם יגדלו ויבינו. אולי גם יסלחו לך. אבל עד אז, יש בעיה".

גירושים הם פרידה בין ההורים, לא פרידה מהילדים

"אני יודע. אבל השאלה היא מה זה עושה להם. מה הם מרגישים בזמן ההוא. אוריאל היה בן 14 ונועם בערך בן שמונה. זה לא פשוט. כל גירושים גורמים לקרע קשה מאוד. אבא ואמא בשביל ילד זה לא שניים, זה אחד. וכשזה מתפרק זה פיצוץ נורא".

בשירים שלך אבא מחבק, אבא מכין סלט, אבא מייעץ. דמות נוכחת יותר מאמא. זה סוג של אפליה מתקנת?

"אפליה מתקנת זה כשאתה מקבל החלטה, ואני לא מחליט שום דבר. יכול להיות שאני פשוט יותר מנוסה בזה. למרות מה שאמרת, דעי שאני חושב שהיוצר האנושי האמיתי בעולם הוא אשה. הגברים הם עניין צדדי, מיותר. יש להם פונקציה מסוימת. נקבת גמל שלמה אוכלת את הזכר אחרי שהוא מפרה אותה. אצל הדבורים או הנמלים, לא זוכר כרגע, הזכרים בסוף מחול הכלולות נופלים מתים. זהו. אני אוהב נשים, אני מת על נשים, מעריך נשים יותר מגברים". כמו מלחין משובח, כשמנגינת המילים מגיעה אל שיאה, הוא עוצר ומנמיך: "תשעה חודשי הריון. אשה / מלחמת ששת הימים. / גבר". אטלס, מתברר, חזק עכשיו בהייקו, סגנון שירה יפני במקור, עם מבנה ייחודי. כבר 150 שירים הוא כתב, מקבל על עצמו בהשתוקקות ובשמחה את נוקשות הכללים היפנית, את הצמצום, שבו מה שלא נאמר חשוב כמו הנאמר. שירה שבדומה לזו שלו, מבקשת לחדד את הרגישות לזולת מעבר להבדלי תרבות ומקום. כשחולף לידנו אדון קשיש, נתמך במטפלת הפיליפינית שלו, מפטיר אטלס עוד הייקו: "ליד המזרקה. פ?ט?ט הפיליפינים, אלם הזקנים". אחחח, איך נענות לו המילים, כמה יפה מלאכת רקמת המילים.

"יותר משאני מפחד
מכל הגדולים והחזקים ביחד -
אני מפחד מקטנים וחלשים
שמרביצים מרוב פחד"

אטלס חשב שעל המבוגרים לתת את הדעת לכך שחייהם של ילדים, עם כל הנפלא שבהם, יכולים להיות לעיתים קשים מנשוא. שהגיע הזמן להודות בקונפליקטים בין ילדים להורים ובין ילדים לבין עצמם. שילד לא מוכרח להיות חזק וחסון, אחד שלא מתרגש ולא בוכה. "מה שאתה לא מוציא החוצה נשאר לך בפנים, מפעפע ומרעיל אותך לאט לאט". הוא מספר שחטף מכות מאבא, "בעיקר בטוסיק. אף לא סטירה אחת. לא הרבה ולא חזק מדי, זו הייתה תקופה שהיו מחטיפים מכות על כל דבר. אבל אני מודיע לך שעד 'הפורום', לא סלחתי לו על אף מכה".

בגן ובבית הספר הלכת מכות?

"לא. חטפתי מכות. ילד שחוטף מכות, מה אומרים לו? 'אם מרביצים לך, תחזיר'. זו עצה שלא עזרה עדיין לילד אחד בעולם. אתה בא עם אופי מהבית, או שאתה סביל או שאתה פעיל, או שאתה חוטף או שאתה מחטיף. אם אתה פוחד, אתה לא תחזיר. ואז אומרים לך שאם אתה לא יודע להחזיר, לפחות תברח. אבל מה לעשות אם אלה שמרביצים בדרך כלל גם רצים מהר יותר. "אני לא ידעתי להרביץ. עד גיל חמש הייתי ילד נושך. הבעיה עם נשיכות זה שבהתחלה אתה נושך מתוך התגוננות, אחרי זה אתה נושך כי זה נעים. לראות את השעון המקועקע על היד הרכה של הילד שפגע בך, זה תענוג". הוא מדבר, ואני רואה עליו את הילד בן החמש, זה שכל העונשים והחרמות לא יכלו לזיק הקטן שעדיין מתיישב לו בעיניים כשהוא נזכר בעיגול האדום שבו החתים את ילדי הגן.

היה לו חבר אחד ממש טוב שקראו לו כוכב, ויום אחד, "אחרי שלוש שעות ששיחקנו יחד, אמרתי לעצמי: 'הנה, כשלא עושים לי כלום, כשלא מתגרים בי, אני לא נושך. וכמו שחשבתי על נשיכות, התכופפתי ונתתי לו ביס ביד. שנינו הופתענו ממה שקרה, והוא הלך הביתה. אחרי הצהריים הגיע אבא של כוכב לדבר עם אבא שלי. שניהם הסתודדו, ואבא שלי הינהן בראש, ואז ניגש אלי והתחיל לתת לי מכות רצח בטוסיק. היכה, וליווה במילים: 'הילד שלי לא יהיה ילד נושך. הילד שלי לא כלב'. אבא של כוכב לא היה יכול לראות את זה ופשוט הלך. תמיד השתדלתי לא לבכות כשאבא היכה אותי, אבל באותו יום בכיתי", הוא אומר, ולמרות שעברו מאז 71 שנים, הוא שוב נשבר ובוכה. כי כשהגדולים דואגים לילד הקטן שחי בהם בפנים, זה לא רק בשביל לצחוק ולשחק איתו משחקים. זה גם בשביל לדעת לבכות איתו מכאלה דברים. מאותו היום הוא לא נשך שוב. "נכון, הפסקתי לנשוך, אבל גם הפסקתי לאהוב את אבא. הוא איבד את האהבה שלי באותו היום".

את ילדיך הכית?

"מעולם לא. אלימות היא דבר מתגלגל. אם אתה מקבל מכות, אתה לומד שכוח הוא הדבר שקובע בעולם. אתה הופך למ?כ??ה. אני ממש מסית ילדים נגד הורים בעניין הזה. כשאני פוגש ילדים, אני מדבר איתם על דרך השלום. אני רואה את עצמי לוחם נגד אלימות. אלימות בינינו ואלימות בינינו לבין שכנינו. גם בעניין של אזורנו צריך לשבת ולדבר. גם עם חמאס. מה לעשות ששלום עושים עם אויב". הוא לא איש פוליטי, אטלס. לא מזמן פעל נגד גירוש ילדי העובדים. לא יכול לסבול את המראה שלהם מאחורי הסורגים. לא תופש, לא מבין. הוא מדבר בסלידה על תופעת הדלת המסתובבת, על סכומי העתק שמשלשלים הקבלנים עבור כל פועל זר שמגיע לכאן, משוכנע שבגלל זה לא מניחים לאלה שכבר פה להישאר. "יש אצלנו הידרדרות קשה ביחסי אנוש. כולם שונאים את כולם, כולם רוצים להשפיל את כולם. אלה שהושפלו קודם רוצים עכשיו להשפיל את הערבים. סיפור של מי דורך על מי. לא מבין את זה. אחרי אלפיים שנה, מה עשינו? כולם רעים לכולם. לא רק רעים, גם מרמים. את משלמת על דלעת עשרה שקלים, והחקלאי מקבל שקל וחצי, כי כולם רוצים לעשות מכה. קודם רימו את הפריץ, עכשיו מרמים זה את זה".

זה משהו ביהדות?

"לא יודע אם ביהדות, אבל בטוח ביהודים. רגילים לרמות".
רגע לפני שנפרדנו, שאלתי אותו למה חשוב לו להיות מובן. למה הוא דואג להעביר לכל מי שמבקש לכתוב אותו דברי הסבר מפורטים על מה שעומד מאחורי הכתיבה שלו. "כמו כל אדם, אני רוצה שיאהבו אותי. גם את רוצה שיאהבו אותך. אני לא רוצה שיאהבו אותי מהסיבות הלא נכונות, ואני לא רוצה שאנשים שאני לא אוהב יאהבו אותי. זה לא אכפת לי".

בכתיבה שלך אתה מתחנף לקוראים?

"אני חושב שאני חף מחנופה. אני מקווה ככה. ילדים שואלים אותי למה אני כותב, ואני מספר להם שאני לא מנסה לחנך. אני כותב כדי להתבטא, כדי לנבוח. זאת הנביחה שלי".