פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קסטרו סוף עונה

      11.5 מיליון תושבי קובה מפיצים שמועות וסופרים ימים עד שסמלי המהפכה, האחים פידל וראול קסטרו, יירדו מבמת ההיסטוריה ומשטר הברזל הקומוניסטי יתחלף ברוח של קידמה וחופש

      אולם החתמת הדרכונים בנמל התעופה של הוואנה מקבל את פני הבאים בקירות חשופים ובתאורה דלה. לא כך דמיינתי את רגע הנחיתה בקובה. הייתי בטוח שיתנפלו עלי בסלסה פרועה, שמישהו יתחב לפי סיגר, ושאיזו מקומית חייכנית תגיש לי קוקטייל מוחיטו מרענן ותכריז: "ברוך הבא, AMOR, אתה יותר יפה מהמינגוויי". טוב, הגזמתי קצת. במקום זה ניגש אלינו איש ביטחון עם שפם לטיני מעוצב וחיוך של הג'וקר מבאטמן, ובפיו שאלה: "אפשר לדעת מאיפה הגעתם?" אחרי 16 שעות טיסה, כולל קונקשן מתיש בפאריס, היה ברור שמההתעניינות הזאת לא ייצא שום דבר טוב. "מישראל", ענינו. "אתם מוכנים לגשת איתי הצידה?"

      כך, בשער הכניסה לאי הטבק, הרום והשמש הטרופית הנצחית, נקלענו - שלושה חברים לא תרמילאים - לשלוש שעות של חקירות חודרניות, הפיכת מזוודות ורגעי המתנה מתוחים ונטולי פשר. כמיטב המסורת של הדיקטטורה של פידל. "מה הספר הזה?" התעניין הג'וקר לפתע. הוא אחז בידו את "נוילנד", הרומן האחרון של אשכול נבו, שאחד מאיתנו ארז במזוודתו כדי להעביר רגעים מתים במהלך החופשה. "זה ספר ישראלי. רומן", השבנו. "על איזה Land מדבר הספר הזה?" עילעל השפם בדפים, בוחן את אותיות הדפוס ולא מבין, כמובן, מילה.
      נבהיר מייד: הקובני אינו משתתף קבוע בערב חובבי עגנון במתנ"ס של גבעתיים. מה שהדליק אותו היה שמו של הספר באותיות לועזיות, "Noyland", שעורר מייד את חשדו הביטחוניסטי. ובמילים פשוטות יותר: הוא היה בטוח שאנחנו מנסים להגניב לארצו ספר תעמולה אנטי קומוניסטי.

      "זה ספר על קובה?"

      "מה פתאום. לא מדינה אמיתית. הכל מדמיונו של הסופר"

      "מה קורה במדינה הדמיונית הזאת?"

      "מי יודע? נקרא בחופשה"

      "הסופר הזה כתב עוד דברים?"

      "בטח. 'ארבעה בתים וגעגוע', מכיר?"

      לא הצחקנו את השפם. "הוא כותב על פוליטיקה?"

      "לא. על יחסים, חברים, תשוקות, החמצות. חומרים מהחיים"

      "ואין פוליטיקה?"

      "אין"

      "טוב, תמשיכו למכס. ה?GPS שלכם נשאר כאן. תקבלו אותו בחזרה כשתצאו מקובה".

      "רגע, שילמנו עליו במיטב כספנו כדי לנווט כאן. אתה לא יכול להחרים אותו סתם כך"

      "מצטערים. אסור להכניס. תקנו מפה רגילה".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      ממתינים לעידן של אחרי האחים קסטרו (צילום: משה שי)

      במחזור הרום זורמת קובה

      ברוכים הבאים לקובה 2012 - מדינה בהמתנה. איש לא מעז לדבר על כך בקול רם, מאימת ה"פ?וליסייה" (במלעיל), המשטרה החשאית, אבל 11.5 מיליון תושבי האי מחכים לפעולתו התקינה של הטבע, שאמור לאסוף בזמן הקרוב - שנים, אולי חודשים - את פידל קסטרו ואת אחיו ראול אל אבותיהם. פידל, המנהיג לשעבר והסמל הנצחי, בן 86 וחולה מאוד, ולא נראה בציבור זה זמן רב. בשבועות האחרונים פשטו שמועות עקשניות על מותו, ואלו הלכו והתגברו - עד שאפילו בנו נאלץ לצאת בהכחשה פומבית ולהבהיר שהגנרל הישיש עדיין איתנו. האח ראול, רק בן 81, שולט באי בשש השנים האחרונות, וגם הוא לא יותר מגירסה תשושה של המהפכן הלוהט שהוא היה פעם. לכולם ברור שאחרי לכתם של השניים, בתום דיקטטורה של חמישה עשורים וחצי, תשתנה קובה לבלי היכר. בהיעדר יורש טבעי, ובהנחה שלא יצוץ עריץ שאיש לא הביא בחשבון, אמורה לחדור רוח רעננה למדינה המורכבת הזאת, מהנציגות האחרונות של הקומוניזם עלי אדמות.
      בכל שנה טסים לקובה אלפי מטיילים ישראלים, אף שלישראל ולקובה אין קשרים דיפלומטיים רשמיים. בניגוד למשתמע מהסיפור בפתיח, שלטונות הוואנה לא "מחפשים" את דוברי העברית ולא מתנכלים להם במתכוון. הישראלים הם אמנם ידידי האויבת המרה, ארה"ב, אבל הם נחשבים לארנקים נדיבים - ולקובה של היום אין את הלוקסוס לוותר עליהם. הקובני המצוי לא מכיר את ישראל, וגם אם שמע עליה בחדשות, לא באמת אכפת לו. מבחינתו, הישראלים הם מקור הכנסה מבוקש, במיוחד בתעשיית החדרים להשכרה ("קאזה פרטיקולר"). כשמצרפים לכך את האופי המקומי הלבבי והחם ממילא - מבינים שאם יפו חודרת כמו יין לדם, קובה נספגת בו כמו רום משובח.

      זהירות, משת"פ לפניך

      קובה היא אי השוכן בין שתי האמריקות, מרחק נגיעה מחופי מיאמי. בתחילת 1959 הדיחו קסטרו וחבריו המהפכנים, בראשות צ'ה גווארה, את הרודן פולחנסיו בטיסטה שנחשב לבובה אמריקנית, ומאז 1960 המדינה סגורה ומסוגרת. באמצע שנות ה?90, נוכח המצב הכלכלי המידרדר אחרי נפילת הפטרונית ברית המועצות, נפתח האי לתיירים. בשנים האחרונות נוספו גם כמה רפורמות - למשל היתר לאזרחים להפעיל עסקים פרטיים קטנים, לרכוש טלפון סלולרי, להירשם כבעלי נדל"ן, ולאחרונה גם לצאת מגבולות המדינה ללא צורך בקבלת אשרה מראש מהשלטונות. הבדיחה גורסת ששניים מכל שלושה קובנים הם משת"פים של הפ?וליסייה, ולכן לא מומלץ לפטפט עם המקומיים על פוליטיקה. את השם "פידל" לא כדאי להגות כלל, ובוודאי לא לבקר את משטרו. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת התרופפות מפליאה בעמידת הדום המתוח - מוכר בחנות טבק ממשלתית במלון קטן העז לסנן באוזנינו את המשפט המדהים הבא: "ביום שהקומוניזם ייגמר, אני אהיה בעל החנות הזאת". אלו מילים שספק אם היו יוצאות מפיו, גם לא כבדיחה, בימים שבהם חושי הפוליסייה היו חדים יותר מציפורני ברדלס. זאת ועוד - באחת המסעדות שבהן אכלנו בעיירה ברקואה התייצב לצידנו השף, וכטוב ליבו בטיפ סיפר בדיחה על "קובה ליברה" - המשקה האלכוהולי המפורסם, שמערב רום קובני עם קוקה קולה אמריקנית. השורה התחתונה בבדיחה היתה: הקובנים רוצים היום במשקה כמה שיותר "ליברה" וכמה שפחות "קובה". מאכער קובני בן 40, מן הסתם מקורב מאוד למפלגה, סיפר לנו איך הצליח לשים יד על דירה ב"מאלקון" - רחוב הירקון היוקרתי על קו המים של הוואנה. "בעוד חמש שנים", אמר, "אחרי שהשיטה העכשווית תיעלם, זה יהיה נכס ששווה מיליונים".

      "בכמה קנית אותה?"

      "40 אלף יורו".

      "סכום דמיוני בקובה. מה אתה עושה בחיים?"

      "תלמד כלל בחיים: אל תשאל שאלות אם אתה לא רוצה לקבל שקרים".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      (צילום: משה שי)

      השלטון בהוואנה לא רואה בעין יפה מגע הדוק בין הצעירות המקומיות לתיירים. לפיכך מתורגלת כל מקומית לבצע תמרוני התחמקות מעיני השוטרים, כשהיא מציידת את התייר המחזר בהוראות היכן להמתין לה, כך שיוכלו לפלרטט באין רואים. המקומיות לא מורשות להצטרף לחדרו של זר במלון, ובכל לובי מוצב זקיף שתפקידו לפקח על כך. בקובה שני סוגים של מטבעות: אחד למקומיים (פזו נסיונל) - ואחר לתיירים (פזו קונברטיבלה, שנקרא גם CUC). ה?CUC שווה פי 25 מהנסיונל, ונכון לזמן ביקורנו עמד שערו על 4.20 שקלים. המשכורת החודשית הממוצעת היא 40 דולר - נתון שמציב את קובה ברשימת המדינות העניות בעולם. גם בסוגיית זכויות האדם היא ממוקמת ברשימת המצורעות, אבל בנושאי חינוך ובריאות היא משמשת דווקא דוגמה עולמית - במיוחד בטיפול באיידס ובמיגור נגע הסמים והפשיעה. ברחובות לא רואים קבצנים בסחבות, וסביר להניח שהשלטונות לא מאפשרים חזיונות "הורסי תיאבון תיירותי" שכאלה. על אף זאת, הרוב המכריע של האזרחים חי מילימטר מקו הרעב, מה שמביא לתופעות חברתיות צובטות לב. למשל, כל קובני אוסף לביתו מכל הבא ליד, ולעולם לא ישליך גרוטאה. מכשיר התקלקל? תמיד יימצא מי שיתקן אותו. בעיר סנטיאגו דה קובה, למשל, פגשנו בעל דוכן שמתפרנס משיקום מציתי "קריקט" פשוטים מפלסטיק. מצרך נדיר ומבוקש ביותר במדינה הוא הניילון: תנו לקובני שקית, מאלה שמתגוללות אצלנו חופשי על רצפת כל סופר - ותראו אדם מאושר.

      לא נדיר לראות קובני - מילד ועד זקן - שועט אל הרכב שהחניתם זה עתה ברחוב, כשהוא מבטיח "לשמור עד שתחזרו". גם מקץ עשר שעות הוא יימצא שם, עומד כמו שעון, ממרק את שמשות המכונית. המטבע שתשלפו לו שקול מבחינתו לשכר של יומיים בעבודה הממשלתית. התיירים לא הולכים סתם כך ברחוב, אלא רוקדים. כמעט מכל חלון בוקעת מוסיקה מנענעת, בדרך כלל הדאנס הלטיני - ה"רגאטון". גם מקומם של שירי ה"בואנה ויסטה סושיאל קלאב" המסורתיים לא נפקד - בראשם "צ'אן צ'אן" הבלתי מתכלה, שאי אפשר להעביר יממה בקובה בלי למעוד על קאבר שלו. בכל מסעדה שמכבדת את עצמה, ובכל בית קפה שמתפרנס מתיירים, מופיע הרכב של נגנים וזמרים - רבים מהם ברמה שהיתה מפילה את הלסת של שופטי "כוכב נולד". למרבה ההפתעה, נדיר למצוא ברחובות אנשים שעומדים ומעשנים סיגר. יש הטוענים שזו תוצאת הקמפיין הבריאותי שקידם קסטרו בעשור הקודם, שבמסגרתו הפסיק לעשן בעצמו כדוגמה אישית, אבל נראה שההסבר פשוט בהרבה: לתושבים הנלחמים על הישרדות אין כסף מיותר לסיגרים. מה שכן - כמעט מכל פינה מתנפל מישהו עם ההצעה הקוסמת "25 קוהיבה אורגינל בקופסה ב?20 CUC". כשמחיר קופסת קוהיבה אמיתית, שנמכרת כאן בחנויות ממשלתיות בלבד, עומד על 380 CUC, ברור שמדובר במלכודת שכל הנופל בה מעשן להנאתו צביר מגולגל של עלי בננה. ועדיין, כשבכל פינת רחוב מזנקת לעברך סבתא עם "קוהיבה אורגינל ג'אסט פור יו", קשה לא לחייך בסלחנות בכל פעם מחדש.

      מנגד, הקלישאה הכי גדולה כאן, אחרי הסיגרים, עדיין שרירה ונוסעת בכבישים: מכוניות ה"יאנק טנק" המיתולוגיות - כלי הרכב העתיקים שחובבי קלאסיקות יזילו עליהם גלונים של ריר. מדובר במכוניות מסוג אולדסמוביל, הילמן, פלימות', דודג' ושברולט משנות ה?40 וה?50, העידן שלפני המהפכה, שהוסבו עם השנים לשימוש בגז בישול, שופצו שוב ושוב, וממשיכות לצבור מרחקי נסיעה בין?גלקטיים. נושא זיהום האוויר ממש לא מטריד את פרנסי המדינה: בערים רבות ספוג האוויר בענני פיח ועשן, וברחובות נישא ריח האופייני לתערובת של בנזין שרוף עם שמן מכונות מקולקל.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "בחורים נחמדים" (צילום: משה שי)

      שמיים יפים כמו פוטושופ

      כמה מילים על שמי קובה. מדובר במראה שמעתיק את הנשימה בכל פעם מחדש, כאילו נוף שלם טופל בפוטושופ. דבוקות של עננים עצומים, בשלל גוני אפור ולבן, טובלות בפיסות צלולות של כחול עז, והכל במרקם כרומו מה"נשיונל ג'יאוגרפיק". בקיץ נוספים לחיזיון המרהיב הזה גם הבזקי ברקים רחוקים, כיאה לעונת הגשמים וההוריקנים באי (השנה, על פי מרכזי חיזוי מזג האוויר, יפקדו את קובה לא פחות מ?14 סופות, אחת מהן, "סנדי" המפורסמת, עשתה שמות במזרח האי). מצבם של רוב הכבישים הבין?עירוניים במדינה מחפיר. אפילו כביש מספר 1, ה"אוטופיסטה נסיונל" - אוטוסטרדה תלת?נתיבית שמובילה להוואנה וממנה - סלול פחות טוב מכביש גישה למושב בשרון. את הדרך שמחברת בין ברקואה לעיר מואה, למשל, אפשר לרשום כשיא גינס במספר טלטולי עמוד שידרה למטר נסיעה. האם מטוס קרב ירד על האספלט? האם נפלנו על יום שביתה במע"צ קובה?

      הנסיעה בכבישים הריקים מלווה בהפרעה לא ברורה לעין, משהו שמציק בתת ההכרה וקשה להבין מהו. עד שפתאום נופל האסימון - מאות ארוכות של קילומטרים - ואין אף שלט של בר רפאלי! באמת, בקובה אין אף פרסומת מסחרית. שום כלום. לתייר המערבי שטוף המוח, המראה הזה בלתי נתפש. אם בכל זאת צצים שלטים בצידי הדרכים, הם יציגו תמיד תמונה של צ'ה גווארה ושאר עמיתיו המהפכנים, בתיבול ססמאות תעמולה בנוסח "עד הניצחון - תמיד" ו"כשמתחילה החובה למולדת - נגמרת החברות". פידל עצמו, אגב, לא מופיע בשלטים: הוא מעדיף לתעל את מסרי המהפכה דרך אליל אהוב ומת.
      בפינאר דל ריו, מעוז מטעי הטבק בצד המערבי של האי, אנחנו פוגשים את רולנד ואלדז רייס (77), בעל "קאזה פרטיקולר", שנהנה לארח תרמילאים ישראלים. על קיר דירתו כרזה ישנה בעברית, שמבט נוסף בה מגלה שהיא מבשרת על הופעה של אלי ומריאנו בשנת 2000.

      "אלי ומריאנו? איך הפוסטר הזה הגיע אליך?"

      "הם גרו פה. שני בחורים מאוד נחמדים".

      "אתה יודע שבינתיים הם הפכו לכוכבים ענקיים בישראל?"

      "שמעתי שהם מופיעים בטלוויזיה. הם באמת שובבים, אבל אצלי הם התנהגו יפה. הם השאירו לי את הפוסטר למזכרת".

      "שנעביר להם מסר?"

      "כן, שאני מתגעגע לבדיחות שלהם. אחד תמיד השלים את הצחוק של האחר".

      "מאיפה החיבור לתיירים ישראלים דווקא?"

      "אתם מאוד חמים, מאוד נוגעים ומחבקים. לא כמו האירופאים. הישראלים יודעים להסתדר עם מה שיש, והם מביאים איתם דברים. היתה כאן לפני כמה שבועות בחורה שקנתה דגים והכינה אותם במטבח, עם רוטב מיוחד שהיא למדה מהבית. היא אמרה שזה מאכל מסורתי במשפחה שלה".

      "בטח חריימה. היה טעים?"

      "מאוד".

      מעט צפונית לפינאר דל ריו נמצא עמק ויניאלס, אתר מורשת עולמית. לו אני סטיבן שפילברג, הייתי רץ לצלם כאן המשכון ל"פארק היורה". מדובר בעמק מרהיב ושטוח כמרבד, מוקף צוקים תלולים, עם צמחיית פרא וחלקות אדמה מעובדות, המנקדות את הנוף טלאים?טלאים. באמצע העמק מונח יהלום ויזואלי: גוש סלע אימתני, מעין קוביית משחק שהניח שם ענק אגדי. הגוש הזה מטיל צל קריר על השוכבים למרגלותיו, והנפש פשוט מתרוננת מול היופי. סמוך לוויניאלס שוכנות עוד שתי אטרקציות תיירותיות מפורסמות: ציור הקיר ה"פרה?היסטורי" שצויר בהזמנת קסטרו בתחילת שנות ה?60, ו"המערה האינדיאנית" - מערת נטיפים צרה וארוכה שקרקעיתה מכוסה מים, והתנועה בה נעשית בסירה שמובלת על ידי מדריך.
      ציור הקיר, שנחשף לעין בתום נסיעה קצרה אך נפתלת, מעתיק את הנשימה בגודלו ובצבעוניותו. הוא מתאר סצנות מיתולוגיות שמערבות דינוזאורים, אנשי ענק, חלזונות, דובים, נחש עקלתון ושאר מראות שמזכירים טריפ בהשפעת סמי הזיה. גובהו 120 מטרים ורוחבו 160, מה שהופך אותו לאחד מציורי הקיר הגדולים בעולם. עובדה זו מעוררת ביקורת נוקבת מצידם של ארגוני הגנה על הטבע, שמסתייגים מההתערבות הכה בוטה - גם אם מאוד ססגונית - בנוף. גם "המערה האינדיאנית" היא קורבן דומה להתערבות מצד שלטונות קובה, והיא מוארת בנורות וכבושה בחלקים רבים במלט מונע החלקה. כל זה לא פוגם ביופייה הרב - במיוחד בחלקים שבהם הנטיפים יוצרים מראות טבעיים שמזכירים גולגולת, דגים ופני אדם.
      הערים בקובה לא "יפות". הרחובות אמנם נקיים מאוד, ללא בדלי סיגריות, קרעי ניירות או שאר ג'יפה שכל תל?אביבי מכיר, אבל הכל "סובייטי" ודהוי, מדכא בדרך כלל. יוצאת הדופן הגדולה היא העיר טרינידד, שבחסות אונסק"ו זכתה גם היא למעמד של אתר מורשת עולמית - צעד שמזרים אליה כספי סיוע נדיבים. כבישיה מרוצפים אבנים בסגנון רומי, והקירבה לחוף משרה נינוחות קסומה שמזכירה אי יווני. כאן הקירות מסוידים, הגנים מחודשים והאוויר נקי. וכאן, להבדיל, גם ייגשו אליך נערות מצודדות ויציעו עצמן כ"מורה פרטית לסלסה", כשלכולם ברור באיזו סלסה מדובר.

      מלון נסיונל דה קובה בבירה הוואנה מתנשא מול האוקיינוס, ממש על טיילת המאלקון. ב?82 שנותיו אירח שורה מפוארת של שועים ונשיאים, פלוס כל מי שהשלטונות הקובניים ביקשו את טובתו - או את כספו. כיום פתוח המלון לכל תייר שהפרוטה מצויה בכיסו, כלומר מי שיכול להרשות לעצמו להיפרד מ?100 יורו ללילה בחדר ליחיד. תהילתו ההיסטורית של המלון קשורה בין השאר לעובדה שבשנות ה?30 וה?40 הוא נחשב לאטרקציה המועדפת על טיפוסים מפוקפקים דוגמת אל קפונה, מאיר לנסקי ולאקי לוצ'יאנו. בסרט "הסנדק 2" מתוארת פיסגת ראשי מאפיה דומה לזו שנערכה ב?1946 במלון. בעבר פעל פה קזינו מצליח, עד שננעל ב?1960 בפקודת קסטרו. ישנתי כמה לילות בקומה העליונה של נסיונל, ובכל בוקר שמחתי מחדש שלא התעוררתי עם ראש של סוס במיטה.
      מפעל הסיגרים המרכזי של הוואנה, "לה קורונה", מעסיק 720 עובדים, שמגלגלים מדי יום 40 אלף(!) סיגרים. מדובר בשלל המותגים שחובבי טבק מסביב לגלובוס מתענגים על עשנם כבר שנים רבות - "קוהיבה", "פרטגאס", "מונטה כריסטו", "קורונה", "פאנץ'" ואחרים. המפעל הזה - שבשל הצורך בלחות הגבוהה אין בו מיזוג אוויר - הוא ביטוי של עבדות בעידן המודרני: "רובוטים אנושיים" בסרט נע, וכל עובד מחויב לעמוד במכסה יומית דרקונית. הפיקוח הדוק לכל אורך שרשרת הייצור, מחשש לזליגת סיגרים ולמכירתם, רחמנא ליצלן, מתחת לאפו המרחרח של האח הגדול.

      "העבודה במפעל מבוקשת כי זו פרנסה מובטחת, אבל למען האמת לא מרוויחים כאן טוב", מתוודה המדריך המקומי ומצביע על המצלמות במעגל סגור שמתעדות כל תנועה. לתיירים אסור לצלם בתוך המפעל, "מחשש לריגול תעשייתי", ויש חדרים שהכניסה אליהם מותרת לבעלי תפקיד בלבד. הסיור, תמורת חמישה יורו, מקיף את רוב קומות המפעל - כל אחת "אחראית" לשלב אחר בתהליך הייצור. אתם אוהבים להתבכיין על מקום העבודה שלכם? תחשבו על העובדות שקורעות את הגיד המרכזי של עלי הטבק ומסדרות את העלים לפי גודל, צורה וצבע, שעות על גבי שעות, יום אחר יום, שנה אחר שנה.
      בסנטיאגו דה קובה שבקצה המזרחי של האי אנחנו פוגשים את מיליידי, זמרת בת 24 שמחממת גרון לקראת הופעה לילית במסגרת פסטיבל מוסיקת עולם. אפריקה היא מכורתם של רבים מתושבי העיר, שנחשבת ל"שחורה" בקובה, והצעירה השמנמונת מוכתרת על ידינו מייד ככישרון הכי מבוזבז במדינה: חן טבעי מבית מדרשה של אדל, מנעד קולי שיכול לבלוע את לולייני סירק דה סוליי, וביטחון עצמי שהיה מעמיד על הרגליים את קרנגי הול בניו יורק, כולל הדרן.

      "היית רוצה להופיע בחו"ל?"

      "הלוואי, אם רק היו נותנים לי. אתה יודע שאי אפשר לעבור אפילו ממחוז למחוז בלי אישור".

      "כואב הלב שכישרון כמוך צריך להסתפק בכיסאות עץ במרתף נידח"

      "לא נורא. בחודש הבא אני מופיעה במלון בהוואנה. תבואו".

      אולימפיאדה של טבע פראי

      הנסיעה מסנטיאגו דה קובה לברקואה נחשבת לדרך הכי מרשימה בקובה. הנתיב עובר דרך גואנטנמו, עיר שתיירים רבים מתבלבלים בינה לבין הבסיס האמריקני בעל אותו השם, ש"מארח" שבויים מהמלחמה באפגניסטן ובעירק. מדובר באחת האירוניות הגדולות: אמריקה, הצ'ילבה הגדולה, שולטת באופן חוקי על אדמה קובנית ממש מתחת לאף של קסטרו, מתוקף הסכם חכירה נושן שנחתם בין שתי המדינות בתחילת המאה ה?20. אחד מחברינו, אגב, נכווה בביקורו הקודם בקובה, כשהתעניין אצל עוברים ושבים איפה נמצא "גואנטנמו מה?CNN". מישהו הלשין עליו מייד למשטרה החשאית, ובעיר הבאה המתינו לו סוכנים שנטלו אותו לחקירה לא ידידותית, שנמשכה שבע שעות.

      ברקואה היא עיירת דייגים קטנה ומתקלפת, שמזכירה תפאורת קרטון נשכחת של סרט הוליוודי. שורות?שורות של בתים דהויי סיד מול מפרץ יפהפה, עם אטרקציה מרכזית אחת במעלה הגבעה - מועדון ה"ראנצ'ון", שאליו מתנקזים צעירי (ובעיקר צעירות) העיירה כדי לרקוד ואולי ליצור מגע, בכל המשמעויות האפשריות, עם תיירים תפוחי ארנק. ב"ראנ'צון" רו?וח אחד הריקודים הזוגיים השערורייתיים בתולדות האנושות - מחול שבהשוואה אליו הלמבדה היא ריקוד חסידי בבית אבות. בריקוד הנ"ל, שמתאים לשירי רגאטון, הבחורה מתכופפת, במחילה, על שולחן או נגד קיר, והרקדן נצמד מאחוריה בתנועות חד?משמעיות שהולמות ערוצים ליליים בתשלום. כל זה קורה לעיני שאר המבלים האדישים, שממשיכים ללגום בירה "קריסטל" מקומית כאילו כלום. הנקודה שבה נשפך הנהר יומורי אל האוקיינוס, כ?30 ק"מ מערבית לברקואה, יכולה לעטר כל פודיום באולימפיאדה של טבע פראי. הערוץ הפתלתל נעטף במצוקים נישאים, ואת מלוא העין כובשת צמחייה טרופית עשירה, כולל פולי קפה ועצי קוקוס. אם אפשר לשחות בתוך צבע ירוק - זה המקום. השקט ממש הולם באוזניים, ורק רשרוש העלים וקריאות המדריכים המקומיים מזכירים שאנחנו עדיין בכדור הארץ.

      דווקא בגן העדן הזה מחליט הגומי שמחזיק את כפכף הפליפ?פלופ שלי להיקרע. אחד המקומיים מזדרז להציע לי את כפכפיו, שאיך נגיד זאת בעדינות - עברו קילומטרז' שלא היה מבייש פיג'ו 404 בדיונות של סיני. מה עושים? כאן בא לידי ביטוי היתרון של המטייל הישראלי: התושייה. אחד החברים שולף אולר, חותך נתח משרוך הנייקי שלו, בוצע חור טרי בפליפ?פלופ - וקושר מחדש. הקובנים בהלם: מימיהם לא נתקלו באדם בריא בנפשו שהתנדב להטיל מום כזה בשרוכי נייקי. בעומק הערוץ, אחרי שתיית מיץ קוקוס מתוך אגוזים שקטף עבורנו צעיר מקומי עם כישורי קופיף, אנחנו נתקלים בנטע ומעיין, שתי חברות בנות 23 מרעננה, שהגיעו לקובה במסגרת טיול אחרי?צבא ולפני?חתונה של מעיין.

      "כל כך מתאים לקלישאה על ישראלים שנמצאים בכל חור בגלובוס"

      נטע: "איזה נוף משגע, אה? את זה לא תמצא ברמת הגולן".

      "תיזהרו מעצי הקוקוס. מאות אנשים נהרגים בעולם מדי שנה מנפילת אגוז על הראש"

      נטע: "כבר הזהירו אותנו. אם תשאל אותי, כדאי להיזהר יותר מהגברים הקובנים. הם מאוד ישירים. הבנו שהם גם מאוד לא נאמנים לנשים שלהם".

      "הלו! לא לשכוח שהחתן מחכה בבית"

      מעיין: "ברור, אנחנו לא עושות כאן כלום, אבל נחמד להרגיש במרכז העניינים".

      "איך הם מגיבים כשהם שומעים שאתן מישראל?"

      נטע: "זה מדליק אותם יותר".

      "בלי להעליב, הבחורות הקובניות הרבה יותר קלות מהישראליות היבשושיות"

      "אולי בגלל זה יש להם יותר אתגר איתנו. אבל הם לא מבינים על מי הם נפלו. הם כנראה לא פגשו אף פעם מרוקאית מבית טוב".