פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדרת הנשים עודנה חיה ובועטת

      תופעת הדרת נשים מהמרחב הציבורי נתפשת בחברה כתופעה פסולה, אך גם כיום ניתן להבחין בה במקומות שונים. הנוהג המפלה דורש כלים שישיבו את השוויון והכבוד לנשים באשר הן

      לפני 7 שנים, במלאת 10 שנים ל"קווי המהדרין" (השם שהומצא על ידי חרדיים קיצוניים, אף שלא דובר בקיום מצווה ובוודאי שלא בהידור מצווה ואומץ על ידי חברות האוטובוס. אנחנו מעדיפות "קווי הפרדה" פשוטו כמשמעו), עת פעלו בישראל כ-30 קווים שכאלה, היה המרכז הרפורמי לדת ומדינה הראשון לשים לב כי מדובר כאן במדרון חלקלק והגיש בג"צ כנגד קווים אלה, וביחד עם נשים מופלות, מודרות ומושפלות פתח את הדיון המשפטי והציבורי בנושא.

      בפסק דין ארוך ומנומק קבע בית המשפט העליון כי הסדר ההפרדה באוטובוסים אינו חוקי וכי כל הסדר המחייב הפרדה בין המינים בתחבורה ציבורית נוגד את הוראות החוק במדינת ישראל והעקרונות הקבועים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כן הסב בית המשפט העליון בישראל את תשומת ליבו של הציבור הישראלי בדבר אי חוקיותם של קווי ההפרדה שפותחת פתח לסעדים מתחומי המשפט השונים כמו הגשת תביעות לפיצוי לפי חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ומקומות ציבוריים. ולהדיוטות, הדרת נשים - ברחוב, במרכול, בבית הקברות ובמופעים ציבוריים - אינה חוקית.

      בחישוב מהיר - עברו 17 שנה מאז שתושבי ישראל, גברים כנשים, יודעים כי הדרת נשים אינה מוסרית, ומזה שנתיים כי היא אינה חוקית. אז הכל בסדר... האומנם? נכון, כעורכת דין במרכז הרפורמי לדת ומדינה, אני עדה מאז אותו פסק דין לעשרות נשים אמיצות הפונות ועומדות על שלהן - תלונות על הפרדה בלתי חוקית מוגשות כתביעות לבית המשפט לתביעות קטנות בגין אפליה. נשים אמיצות אשר נתקלו בכך כי הסדר ההפרדה באוטובוסים המשיך למרות הקביעה שהוא בלתי חוק קיבלו אלפי שקלים בגין תביעות אלה כך, נשים אשר הנהג הורה להן לשבת מאחור, או לא לעלות מהדלת הקדמית, או לא לעלות כלל זכו לפיצוי כספי. כיום, נדיר שאשה מוטרדת באוטובוס כאשר היא בוחרת לשבת בקדמתו, גם בקווים שהיו "קווי מהדרין", כלומר, קווי הפרדה מובהקים.

      המקרים מצביעים על התרחבות התופעה

      בשנת 2010 נדרש בג"ץ לנושא הפרדה בין נשים לגברים במדרכות, וקבע כי כל הפרדה ברשות הרבים, אף בשכונה חרדית, אינה חוקית ועל המשטרה למנוע אותה. אך התלונות, שאינן פוסקות, מצביעות על מגמה מסוכנת ומדאיגה. המקרים מצביעים על התרחבות התופעה - במרפאות של קופות חולים, אירועי תרבות הנערכים במסגרת עירונית ואף אירועים ממלכתיים.

      תביעות קטנות הוגשו גם במקרי הפרדה אחרים. כך למשל, נידונה תביעה של אשה אשר לא יכלה להספיד את אביה וללוות אותו בדרכו האחרונה בבית עלמין בנתניה. התביעה זכתה לפסק דין תקדימי וחשוב אשר בו עמד בית המשפט על הנזק שנגרם לה בגין העובדה שלא יכלה להיפרד מאביה והעניק לה פיצוי בגובה 31 אלף שקלים - הסכום המירבי שניתן לקבל בבית משפט לתביעות קטנות. הדו"ח הראשון של "מודרות למהדרין", בהוצאת המרכז הרפורמי לדת ומדינה, חשף תופעה רחבת היקף, אשר לראשונה ניתנו לה שם והגדרה משפטית. מממצאי הדו"ח עלתה תמונה עגומה של הפליה כלפי נשים במתן שירותים ציבוריים, בנגישות למקומות בהם מתקיימים טקסים דתיים כמו בתי עלמין ואף בכניסה לאירועים ציבוריים ועסקים פרטיים.

      הפגנה כפר סבא בני עקיבא הדרת נשים (ספק 500 , תמיר חג'ג')
      הפגנה נגד הדרת נשים בכפר סבא (צילום: תמיר חג'ג')

      לימים הסתבר כי הדו"ח חשף רק את קצה הקרחון של תופעת הדרת הנשים. בינואר 2011 פורסם דו"ח שני, שתיעד הדרת נשים במרחב הציבורי. בדו"ח נחשפו תופעות חדשות מסוגן, כמו העלמת דמויות של נשים מפרסומות ואי השמעת קולן של נשים בתחנת הרדיו "קול ברמה". "תנועת ירושלמים" עתרה נגד מניעת פרסום תמונות של נשים על גבי אוטובוסים של קואופרטיב אגד בירושלים, ואכן בג"ץ הורה על פרסום שוויוני גם במודעות פרסום מסחריות.

      לאחרונה הגיש המרכז הרפורמי לדת ומדינה בשיתוף עו"ד אסף פינק, בשם ארגון "קולך", בקשה לתביעה ייצוגית נגד תחנת רדיו "קול ברמה". בעתירה נטען כי אי השמעת קולן של נשים בתחנה פוגעת בכל אותן מאזינות אשר אינן יכולות להישמע ברדיו ואף לא לשמוע נשים המשמיעות את חווית חייהן.

      גם אם נדמה כי הדרת נשים כבר מוטבעת בחברה כפסולה, ניתן להבחין כי תופעת הדרת הנשים לבשה פנים רבות במרחב הציבורי בשנים האחרונות: פנים המסתירות פנים, משתיקות קול, מרחיקות מהמרחב. תופעות אלו דורשות מכולנו כלים ציבוריים ומשפטיים מגוונים אשר לכולם מטרה אחת - להשיב את השוויון והכבוד לנשים באשר הן, בכלל "אדם" במרחב הציבורי בישראל.

      הכותבת היא פעילה במרכז הרפורמי לדת ולמדינה