לא נעים, לא נורא

השבת שגריר הוא צעד חריג, ודאי וודאי כשמדובר במדינות ידידותיות. בפאריס ובלונדון זועמים על ההחלטה הישראלית לקדם בנייה בשטח E1, אבל מכאן ועד להשיב השגריר הביתה להתייעצויות - המרחק גדול.

אירופה לא אוהבת התנחלויות. היא עוד יותר לא אוהבת בנייה ישראלית בשטחי E1, שמבחינתה זה סדין אדום. אבל לאירופה יש עוד כמה צרות על הראש (אבטלה קשה, מיתון, הגירה בלתי חוקית), כך שיש גבול לעד כמה אפשר לכעוס.

הסנקציה הדיפלומטית לצעד התגמול הישראלי היתה זימון השגרירים הישראלים למשרדי החוץ בפאריס, בלונדון ובשטוקהולם. כן, גם מדריד הצטרפה, כי מעבר לבנייה הישראלית בירושלים וביהודה ושומרון אין לספרדים צרות כלל.

מנבאי הצונאמי והאפוקליפסה במחוזותינו התעוררו לקרב. אירופה, כך בישרו, תצליף בישראל באופן חריג וקשה. בינתיים, השגרירים הישראלים "רק" זומנו לשיחות נזיפה. אירופה בחרה באמצעים אחרים כדי להביע את מחאתה. לא נעים, לא נורא.

מצד אחר, מדוע שבירות אירופה ישקלו להשיב שגריריהן, כשבישראל עושים להם את העבודה? אתרי העיתונים הצרפתיים "לה מונד" ו"לה פיגארו" דיווחו אתמול בהרחבה על "הסנקציות החריפות" שבהן מאיימות פאריס ולונדון על ירושלים, ומקור הידיעה הוא עיתון "הארץ".

אבל נראה שזהו האקלים שבו אנחנו חיים היום. אתמול עיתון, שלשום ראש ממשלה. שלשום זה היה אולמרט שנזף ממסעו בארה"ב כמו מורה על החלטת הבנייה של הממשלה, שנבחרה באופן דמוקרטי, וככל הנראה, על פי הסקרים, תשרוד גם את שובו. אם בכלל.

16 שנים הייתי עיתונאי ישראלי בפאריס. הייתי שם גם בתקופת האינתיפאדה השנייה ובמהלך מבצע ענבי זעם. היו אז ימים של כעס גדול כלפי ישראל, אך מעולם לא זומן השגריר הצרפתי הביתה להתייעצויות. בריטניה השיבה את שגרירה מלוב ב-1984 לאחר ששוטרת נורתה במהלך הפגנה מחלון השגרירות הלובית בלונדון. יחי ההבדל.

צריך להבין כי השבת שגריר הוא צעד מחאה חריף מאוד. קהיר השיבה את שגרירה מתל אביב במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה. טורקיה השיבה את שגרירה מתל אביב אחרי אירועי המרמרה ב-2010. יש גם דוגמאות קיצוניות יותר של סגירת נציגויות. ונצואלה, קטאר ומאוריטניה עשו זאת בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", כשהן לא מתחשבות בעובדה שלשרת החוץ של ישראל דאז קראו ציפי לבני.

"יכול להיות שהרעיון של השבת שגריר עלה, אבל רק כאופציה בין כמה אופציות אפשריות, בדיוק כפי שישראל העלתה כמה רעיונות תגובה להחלטה של אבו מאזן, שחלק מהן לא היו כלל ריאליות", סיפר לי אתמול מפאריס מקור צרפתי דיפלומטי בכיר. הוא הסביר כי הפרסום הישראלי נובע מ"אג'נדה ברורה שיש לחלק מהעיתונים שלכם ודאי לפני בחירות".

אבל מה שבאמת צריך להדאיג בסיפור הזה הוא חוסר המידתיות של מדינות האיחוד: האם במשרדי החוץ של לונדון, של פאריס, של מדריד ושל שטוקהולם שרר אותו זעם כשתושבי הדרום חיו אך לפני שבועיים ימים ארוכים במקלטים? האם הנציגים הפלשתינים זומנו לשיחות מדוע הם בוחרים לנקוט צעדים חד-צדדיים? האם אבו מאזן נשאל אי פעם באירופה מדוע הוא ממשיך לתמרן תמרונים ולשחק משחקים? לא. כי מבחינת אירופה, הסיפור היום הוא שישראל מבקשת להקים התנחלויות בשטחי E1, משום שישראל מתנגדת לרעיון הקמתה של מדינה פלשתינית - כאילו נאום בר-אילן לא תורגם לשפות.

מה שצריך להדאיג הוא השינוי הדמוגרפי במדינות אירופה החשובות, שגורם לממשלות המכהנות שם להתייחס בכובד ראש (גם שם יש בחירות) לבוחריהן המוסלמים המשדרגים, מן הסתם, את הסוגיה הפלשתינית. יותר פשוט בעתיד זה לא הולך להיות. אבל גרוע מזה שרדנו.