פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האסטרטגיה הפלשתינית נמשכת

      החלטת עצרת האו"ם, כפי שהתקבלה ביום חמישי האחרון, לצרף את "פלשתין" כ"חברה שאינה מדינה" לשורותיה, אינה אסון אך גם לא סיבה למסיבה. אמנם מדינה לא הוקמה שם, ובמצב בשטח מאומה לא השתנה, אך מבחינה מדינית ותדמיתית הפלשתינים התקדמו כברת דרך מסוימת לקראת מטרתם.

      גם הרוב הגדול שתמך בהם ממדינות העולם אינו מפתיע. ייתכן שארה"ב היתה יכולה לעשות יותר כדי להשפיע לפחות על מדינות אירופה שלא תצטרפנה לגל העכור נגד ישראל, אך המוסר, כפי שהעם היהודי חווה יותר מפעם, אינו ממאפייניהם הבולטים של רוב האירופאים (אפילו גרמניה "האחרת" לא הצביעה נגד ההצעה).

      השמאל הקיצוני בישראל טען שההחלטה היא בכלל אינטרס ישראלי, ושעל ישראל היה לתמוך בה, אך גם מי שמצדדים בהקמת מדינה פלשתינית כפתרון הרצוי לסכסוך הישראלי-פלשתיני - ואפשר, כמובן, לחלוק על כך (אף ששר החוץ אביגדור ליברמן הצהיר שלשום בוושינגטון שהממשלה מחויבת לפתרון שתי המדינות) - צריכים לשאול את עצמם אם הם באמת מסכימים להקמת מדינה במרחק שתי אצבעות מרוב מרכזי האוכלוסין שלנו, באופן חד-צדדי, ללא הסכם שלום, ללא הכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו. האם הם מסכימים למדינה שלא ויתרה על "זכות השיבה" של מיליוני "פליטים" ערבים לתוך תחומה של מדינת ישראל, ללא חסמים ביטחוניים כלשהם, בעלת צביון גזעני, שמנהיגיה מצהירים ש"שום יהודי" לא יוכל להתגורר בה, ושהעומד בראשה, אבו מאזן, הודיע לא מזמן שלדידו גם מדינת ישראל ממערב לקו הירוק היא "שטח כבוש".

      הפלשתינים מעולם לא ניגשו לאופציית המו"מ בידיים נקיות

      ציפי לבני הגדירה את המהלך הפלשתיני באו"ם "פיגוע אסטרטגי", וצדקה. בהמשך ל"התנגדות", זהו המשך האסטרטגיה רבת השנים של הפלשתינים לקדם את מטרותיהם ללא מו"מ ישיר ואמיתי עם מדינת ישראל, כזה שהיה מחייב גם אותם בוויתורים ובפשרות. לאסטרטגיה הזו יש מרכיבים שונים שהמכנה המשותף לכולם הוא ההימנעות ממו"מ, ותחנותיה הן טרור ואלימות, ניסיון להביא את הקהילה הבינלאומית, ובעיקר את ארה"ב, להפעלת לחצים חד-צדדיים על ישראל, הצבת תנאים מוקדמים שהיו הופכים את המו"מ לפארסה ריקה מתוכן, ולבסוף פנייה לפורומים בינלאומיים בכוונה לייתר את דרך המו"מ אחת ולתמיד.

      הפלשתינים מעולם לא ניגשו לאופציית המו"מ בידיים נקיות, ורה"מ לשעבר אהוד אולמרט יודע זאת טוב יותר מאחרים, אחרי שהתדיין במשך שנה תמימה עם אותו אבו מאזן וקיבל ממנו, סילחו לי על הביטוי, אצבע משולשת.

      הצעד הפלשתיני האחרון באו"ם הוא הפרה ברורה של כל ההסכמים הקיימים, על פי הכלל במשפט הבינלאומי של REBUS SIC STANTIBUS, כלומר: מצב שהסכם הופך לבלתי ישים בגלל שינוי יסודי בנסיבות. ישראל, לו רצתה, היתה יכולה להתנער, בין היתר, מהסכמי אוסלו, חברון, וואי וכיוצא בזה, אף שברור ששיקול הדעת בהקשר זה צריך להיות מדיני, ולא משפטי. ישראל תפעל, אפוא, לא כדי "להעניש" את הפלשתינים, אלא כדי ששכרם המעשי ייצא בהפסדם.

      הצעדים שישראל תוכל לנקוט מגוונים - מהגברת הבנייה מעבר לקו הירוק, בעיקר בירושלים ובאזורים שבכל מקרה יהיו חלק ממדינת ישראל (וזה הצעד המתון והמינורי ביותר) - ועד לשינוי המצב המשפטי באזורים שונים ביהודה ושומרון, וכן אמצעים בתחום הכלכלי כפי שהתבשרנו אתמול בנוגע למסים. לכל אחד מהצעדים הנ"ל יש יתרונות וחסרונות. להלכה, אפשר יהיה לאמץ את כולם, את חלקם, או אף לא אחד מהם - הכל בשים לב לחשבון הרווח וההפסד המדיני לטווח ארוך, כולל, למשל, בנושא האיראני.

      כל זה מעלה ביתר שאת את השאלה היסודית לאיזה כיוון תלך ישראל בנושא הפלשתיני, שאלה שתרבץ לפתחה של הממשלה שבנימין נתניהו צפוי להרכיב. גם לפוליטיקה הפנימית עלולה להיות השפעה על כך בהתחשב בקואליציה הפנימית והחיצונית שתעמוד לרשותו.