הפסיכולוגיה הפוליטית מבחינה בין "הבוחר האסטרטגי" לבין "הבוחר האותנטי". הראשון מתנהג מאחורי הפרגוד כמקיאבליסט מתוחכם, בוחר ברציונליות את המועמדים לרשימת מפלגתו (אם מדובר בבחירות מקדימות) או את המפלגה עצמה (במקרה שמדובר בבחירות הכלליות) - וכל זאת, על פי שיקולים ארוכי טווח של העלאת ההסתברות שבחירתו תקדם את יעדיו. השני, הוא זה הבוחר במי שבאופן פרסונלי נראה לו כזה שמייצג את ערכיו. הוא בוחר במי שדומה לו, שמשתייך לקבוצת הזהות שלו, שנתפש על ידו כמחויב לאידיאולוגיה שלו. במילים אחרות - זוהי בחירה שאינה משיקולים תועלתניים אלא משום רגש של אמפתיה, אהדה והזדהות.
אך הבעיה המרכזית, המוגדרת בספרות המחקר הפוליטית כ- "פרדוקס הבחירה הכנה" - ושעבור לא מעט מצביעים כנים היא לא פחות מטרגדיה עצומה - היא שבבחירה שכזו, אותנטית, רגשית וטהורה, יש כדי לסכל את הערכים והיעדים שהיא עצמה מגלמת ושעבורם היא נעשית.
כל הדיווחים, הניתוחים והסקרים - בוואלה! בחירות 2013
לא חסרות דוגמאות לכך. בבחירות 1992, למשל, בחרו מצביעי ימין רבים במפלגות ימין (והיו הרבה כאלה) על פי הטעם הייחודי שלהם: הין שהצביעו "תחייה", "צומת" או "מולדת"; היו שהצביעו "מורשה", והיו שנתנו את קולם למפלגתו של הרב לוינגר; היו אף שבחרו ב"מפלגת המוניות", שהונהגה, כמדומני, על ידי מנהל תחנת המוניות בתחנה המרכזית בתל אביב. כל מצביע ומצביעה פעלו, מן הסתם, בכנות ואותנטיות. הם לקחו לעצמם את הלוקסוס להעדיף פתק לגאולה כהן על פתק לרב מזרחי או לגנדי. אך סופו של דבר - אלפי קולות פשוט ירדו לטמיון, שהרי רוב מפלגות הימין לא עברו את אחוז החסימה. בסיכומם של הקולות המשתייכים ל"מחנה הלאומי" - יצחק שמיר זכה ביותר פתקים מיצחק רבין; אך בשם האותנטיות והכנות - הבחירות הובילו את יצחק רבין לכס ראש הממשלה, מה שהוביל, לתדהמתם של מצביעי ימין כנים אלה, גם להבאתו של ערפאת לכס הרשות הפלסטינית ברמאללה. הצבעה כנה - שסופה טרגדיה מזהירה.
דוגמה נוספת: בבחירות 2001, כשמצביעי מפלגת העבודה הכתירו את עמרם מצנע - שסומן אז כיונה פשרנית אולטימטיבית - הוביל הדבר בסופו של דבר להתרסקות הרשימה ולהכתרתו של אריאל שרון, מי שמיצב עצמו לעומת האלוף מיוזמת ז'נבה כ"איש המרכז והאחדות".
במדינה בלי שיעורי אזרחות ראויים
בחזרה ל-2012: מתפקדי הליכוד, כמו גם עמיתיהם במפלגת העבודה, פעלו בבחירות המקדימות למפלגתם כמצביעים אותנטיים, ביקשו באמת ובתמים לבחור ברשימה בעלת גוון אידיאולוגי מובהק, ככל הנראה מתוך הסתייגות, בוז וגועל מ"פוליטיקת המרכז" המזויפת, חסרת עמוד השדרה והנעדרת כל יושרה.
אך בצורה פרדוקסלית-טרגית, דווקא בכך - הם אלה שהובילו לכך שרשימתה של ציפי לבני תקרום עור וגידים (לבני הכריזה על מפלגתה לאחר שחזתה בתוצאות הפריימריז בליכוד וצפתה בסקרים על איוש העשירייה הראשונה במפלגת העבודה), ולהתעצמות רשימתו חסרת הזהות של יאיר לפיד.
שהרי דווקא בשל "הברכה" בקיומן של שתי מפלגות בעלות זהות אידיאולוגית מובהקת - ימנית-שמרנית מול שמאלית-ניאו-ליברלית; ניצית מול יונית; קפיטליסטית מול סוציאל-דמוקרטית - שותפים אותם מצביעים "כנים", בלי תכנון וכנראה גם ללא דעת, להכללתה של מפלגת-הכלום מבית מדרשה של ציפי לבני בממשלה הבאה. על לבני ולפיד לשלוח זרי פרחים למצביעי הפריימריז בליכוד ובעבודה, שבמו ידיהם הכנות פעלו להעצמתם שלהם.
במדינת ישראל, נעדרת שיעורי אזרחות ופוליטיקה בהיקף ובעומק ראוי, לא מודע הקהל הבוחר ל"כללי המשחק" הפרלמנטריים. רובו של הציבור חסר הבנה לגבי מערכת השיקולים, ההתנהגות והחישובים שנדרשים על ידי "השפה הפוליטית". זו שפה עם כללים וחוקים, וכל ניסיון לשנותה לא יעזור. יש לשחק על פיהה ובמסגרתה.
שפה טרגית היא הפוליטיקה: הרוצה בפייגלין - לעתים עדיף לו לשלוח לרשימה את דן מרידור, שהרי דווקא בשל ההצבעה לפייגלין "תחולק ירושלים", עקב בריחת מצביעים מ"הרשימה הימנית" לאותן מפלגות אמצע של מי שנתפשים כ"מתונים ושקולים". הרוצה בשלום - עדיפים לו פואד, סנה ודני יתום, שהרי גם כאן פועל אותו היגיון: רשימה אותנטית שמאלית רק תבריח מצביעים למפלגות המרכז של מי שיוצגו לעומתה "אחראים וזהירים".
מבחינת השמאל, הבחירה ביצחק רבין היא הדוגמה המנצחת להבהרת הפרדוקס, שהרי הוא, הביטחוניסט, ולא פרס "איש השלום", הביא מצביעי מרכז - בעוד שמי שביקשו לבצע מדיניות פשרנית מתונה משלו (מצנע, פרס) היו "מגרשי קולות" קלאסיים מתנועת העבודה למרכז הפוליטי.
רשימות הליכוד והעבודה מסמלים תשוקה חיונית, בריאה, רצויה בשתי מפלגות הדגל של פוליטיקה הישראלית רצון של בוחריהן שלא לטשטש עמדות, שלא לזלוג למרכז, להשיב לתנועה גוונים וצבעים. כמה טראגי שתחושת ההגשמה העצמית שבהצעה לרשימה עשויה דווקא היא להעצים את מפלגות האינטרסנטים חסרות הזהות ולהבטיח את מקומן בממשלה.
ייתכן שלהבא, עד כמה שהדבר נשמע מופרך, יחברו ראשי הליכוד והעבודה למיזם משותף - שבו יזמינו את קהל המתפקדים ליומיים של סמינר פוליטי למתחילים. שם, יוכלו לחשוף את מרכיבי הרשימה - רובם אזרחים טובים שהתפקדו למפלגות כדי להשפיע - בשלל דוגמאות הממחישות כי לא בהכרח הטהור, הערכי והאותנטי, הוא זה שמשפיע.
הכותב, ד"ר אודי לבל, הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
לקריאה נוספת:
נבחרת העבודה: הרצוג ופרץ בראש, מיכאלי חמישית
רשימת הליכוד: פייגלין בפנים, בגין ומרידור בחוץ
מסתמן: יועז הנדל ואלעזר שטרן ברשימה של לבני